באחד מימי הקורונה כשחשבתי שסוף העולם מגיע פגשתי אותה. היא גדלה איתי בילדות, אבל חשבתי שהיא שונה, מעולם לא ממש דיברתי איתה. אחרי הצבא נסעה לחו"ל וחזרה לפני כמה שנים. שלום שלום, אפילו שלום רפה, בשבילים ומעולם לא דיברתי איתה.
האמת, לא היה לי נעים ממנה. זכרתי איך בתור ילד הצקנו לה. היא למדה בבית ספר אחר מאיתנו והתדמית הייתה שהיא תמיד שונה מאיתנו. ילדים יכולים להיות הכול: רגישים, אכזריים. אני בגיל מבוגר, זכרתי שהיינו אכזריים. צוחקים מלעיגים ובטח לא חברים.
העדפתי חברים, בנים וחזקים ומדדנו לפי: מי הכי חזק.
בקיצור היה יום כזה של אמצע קורונה, שלא נוגעים ומפחדים מחיידקים ופרסמתי שהמקום שלי פתוח ומי שרוצה שיבוא. ופחדתי מאיזה משטרת צניעות ובריאות שתגיד שזה אסור, אבל פרסמתי והנה פתאום היא הייתה בשטח , ואפילו רצתה לדבר.
פעם ראשונה שדיברנו. האמת לא חשבתי שזה יקרה. לא חשבתי שיש אפשרות כזו.
יש ספר ילדים שמאוד הזדהיתי איתו, יש שם את המילה: "זה לא אני.. זה הילד הרע שנכנס בי פתאום ". וככה הרגשתי חלקים גדולים מהילדות,. שאני הילד הרע הזה, זכרתי במעומם הצקות אליה ולא זכרתי שום חברות או תמיכה או עזרה.
מהגדולים סביבי המשכתי כל הזמן לקבל את הרושם שאני רע: למה עשית ככה ? , וככה לא מתנהגים! . ואיך, אני, אנחנו, מאוכזבים וכו וכו. אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, היא לא קיבלה את זה, ואני ואולי כולנו קיבלנו את זה על תנאי: כלומר אם תלמדו.. תצליחו, לא תישברו. נאמין בכם..
בקיצור, צהריים, התעסקתי בהרכבה של תנור גז והיא הופיע והנחתי לה ולי לנפשנו והמשכתי לתקון גז,. זה היה שיא הקורונה ולא היה לי כוח לכלום.,
אבל אז הצעתי לה תה ובאופן מקומם היא אמרה, שהיא 'כן' רוצה ותכין
אז הכנתי וכשהבאתי לה היא אמרה כמו רואה אותי כל השנים:
"אולי תשב רגע תפסיק לרוץ כל הזמן".
ואז שאלה: 'מה אתה זוכר עלי מאז משהיינו ילדים?'
הייתי נבוך, מה אני אגיד לה, שאני זוכר שלמדה בבית ספר אחר יותר מיוחד, שהציקו לה, היה לי לא נעים… מבויש ופנימי
והיא אמרה, כמו מדלגת בנדיבות לב על כל ההצקות, "אני אז הייתי רגישה".
"מה.." שאלתי כמו לא מאמין, שהיא מוציאה משפט כזה מהפה.
-"אני הייתי רגישה, גיליתי לאורך השנים, שפשוט באתי לעולם עם עודף רגישות, כל דבר הרגיש לי או צמרר אותי או סגר אותי
היה לי קשה
אתה זוכר?" שאלה באיזה קול אחר.
שני אנשים בני חמישים ושתיים באוהל בדואי שבניתי, מדברים על גיל עשר.
"אתה זוכר ? ".
אמרתי מבויש, שאני זוכר שהצקנו לה.
והיא המשיכה:
אני זוכרת, שגם אתה הייתה מאוד רגיש, לא הצקתה, אתה זוכר אולי כמה הייתה רגיש , הייתה שונה.
זה היה מוזר, אני באותו רגע רציתי לקום להתעסק בתנור ובגז, אבל ידעתי שאני חייב להמשיך
והיא המשיכה:
"יש אנשים שבאו לעולם עם רגישות
אני מתרגשת מפרח
מכלב
משקיעה
זה החיים והעיקר זה להיות ובריאים"
היה קורונה ומחלות מפחידות באוויר וכל העיסוקים שלי בהכנת המקום לסדנאות שיבואו נראו טיפשיים
והיא המשיכה ואמרה: מה פתאום,. אתה לא הייתה רע בכלל, פשוט הייתה רגיש.
רגיש מידי
ככה אני זוכרת."
שתינו עוד תה דיברנו על החיים קצת, פעם ראשונה אחרי חמישים שנה.
הקורונה נגמרת, תכף חג שבועות. תכף ביכורים.
איזו מילה יפה ביכורים, ששונה מביקורת.
איזו מילה יפה שבועות, בניגוד לחרמות והצקות.
איזו מילה יפה זה: מתן ותורה
שנותנים אחד לשני ראיה חדשה, של הפרי הרגיש המיוחד שאנחנו, לצד כל אלו שגדלו וגדלים איתנו בשדה..
חג שמח
