דוד המלך רוקד

אני במילואים עם חמור לבן

מאוחר בלילה כשאף אחד לא ראה והוא היה לבד במערה והאש בערה, הוא שמע. הוא שמע שהיום שלו ניכשל. הכבשים הזקנות פעו ברעב הצעירות נאנחו ואמרו לא אכלנו.
דוד עוד לא היה מלך ולא ידע שיהיה,. הוא היה ילד שמיני שגורש עם אימו מהבית ונישאר במערה לראות את הצאן
הוא השתדל, ילד שמסתובב בגבעות עם קלע וילקוט רועים ומקל,.
אבל עכשיו כל הגוף שלו כאב והוא היה לבד במערה, כלומר עם הכבשים והוא ראה שהיום רק החזקות הצליחו לאכול
הגדיים והזקנים לא קיבלו דבר
הוא חשב והבין ישר מה קרה: החזקות רצו קדימה רמסו את העשב הרך, שנועד לגדיים, הרסו את הפרחים שנועדו לזקנות וגמרו את העשב לכולם.
המדרש מספר שלמחרת הוא עשה גדרות בעדר: ו " כלא אותן אלא מפני אלא" ואז יצא רק עם הגדיים לאכול עשב רך ואחרי זה עם הזקנות ורק אז עם החזקות

ואנחנו תמיד קודם רוצים לצאת עם החזקים עם החלקים החזקים והיפים שלנו למצעד החיים ולמצעד המרעה בו נקטוף את העשב שכביכול ומגיע באמת לנו.
אבל דוד לא ידע את כל אלו. הוא היה ילד קטן במערה וחיפש איך לעשות את מה שהוא עושה יותר טוב. אז הוא קם שעה אחת קודם, וסידר את העדר שלו, כלומר את חייו לפי הסדר הזה: קודם הילדים המשחקים.. הילד שבתוכנו.
אחרי זה הזקנים החכמים… בחוכמה הזקנה שקנינו..
ורק אחרי זה החלק הבינוני החזק … המתפרנס העושה העובד..
המדרש אמר. שבלילה הוא שמע בת קול" נמצאת נאמן אצל הצאן בוא ורעה את צעני את עם ישראל..
הרבה שנים אחרי זה, שוב היה לילה.. הוא ידע שלמחרת הוא יבוא לעיר שהקים ויכניס אליה את ארון הברית… הוא לא יצא מהארון אלא יכניס אותו לתוך העיר. יכניס את כל הנסתר והמואר.. הארון החשוב, שכבר שנים לא הצליח להגיע. ודוד לא ידע איך לעשות את זה, כשהתחיל הבוקר הוא התחיל לעלות עם הארון לירושלים זו היתה תהלוכה כבדה ארוכה. ולפתע אולי הוא הבין וביקש: תתחילו לנגן ואחר כך ביקש מתופפים וחלילים וכינורות וניזכר איך מוזיקה תמיד ריפאה אותו ואיך ריפא במוזיקה את שאול… והם התקדמו לירושלים ועדיין הארון היה כבד… ואז לאט לאט הוא וויתר על הכל… יש אפילו שאומרים, שהוא הוריד בגדים וראו לו את הבגדים שמתחת לבגדים והוא..
התחיל לרקוד לרקוד מול כל העם ולפני הארון לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותו…לרקוד כי זה הדבר הנכון..
זה היה קטן עליו :, ילד שהיה דחוי ולבד במערה, אחד שהמנטור שלו שאול, רדף אחריו. אחד שהאחים שלו אמרו לו: " למה באתה בכלל ?"
אבל הוא רקד ורקד ורקד והגיע לירושלים.
מיכל אשתו הסתכלה מהחלון ואמרה בציניות פולנית:' מה נפלא היום הזה ' שהמלך רוקד לעיני אימהות עבדיו.
ודוד עצר לרגע , לשנייה.. זכר את המערה .. וזכר את המאבקים ואת האומץ מול גולית… ואת הנגינה לשאול בלילה ואת הכבשים התמימות שפיתחו בו רחמנות אבל גם בהירות ואמר עם המון אור: ואמר לה
אני היום רקדתי לפני השם.

הערב מוזמנים לדרך הלב משעה 2030
יום מלא באור
בטוטליות של ריקוד
ובאומץ לרקוד את השם שלנו ולעמן הדברים שאנו מאמינים בהם
לחיים.

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שתפו בווטסאפ
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב pinterest
שתפו בפינטרסט
שיתוף ב email
שלחו במייל לחברים :)

עוד פוסטים מהבלוג..

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

בניוזלטר תמצאו המלצות לטיולים, שיתופים מהבלוג, סרטונים על ארץ ישראל ועוד.. הצטרפו אלינו!

קפה מרווה

let's save the world together