הן היו זוג גרמניות. צעירות די יפות, אחת אפילו מאד,, גבוהה כזו שער סמיך.
איש חשוב ומקושר התקשר אלי וביקש שאקח אותן.. בהתחלה חשבתי שזה עובדי חברה אחרי זה הבנתי שהן בטיול אישי. הוא אמר שהן מבינות במוזיקה קלסית ושאחפש משהו מתאים: כל הקונצרטים של ירושלים היו מוכנים להכניס אותן לחזרות, אבל אני והוא בחרנו בנזיר אוליביה שישיר להן. בכל מקרה שטפתי את האוטו מהבוץ של רמת סירין, וכמה סמלי התייצבתי לאסוף אותם מהמעגל של יד ושם. לא הרבה יודעים אבל אחרי יד ושם אי אפשר להמשיך לשום תחנה חוץ מאוכל… יש מועקה נוראית,. ולכן אמרתי להן יאללה (באנגלית) 'שנלך לשוקולד בעין כרם'. וישבנו שם על הרחוב, עם שתי גרמניות יפות, צעירות שמעכלות, יד ושם וכדורי שוקולד בשכונה הציורית של ירושלים.. אחרי שעוברים את המבוכה והשאלה הלא נשאלת של: אפה סבים שלנו היו בשואה והאם ואיך נפגשו.. גרמנים צעירים הם על פי רוב אחלה.. חברמנים, מתעניינים, יודעים לעשות חיים.. ודברים נוספים.
והצעירות היו מבריקות.
האיש החשוב אמר: תעשה להם לילה בירושלים, תתחיל עם מוזיקה ואחר כך רוחניות.. וסו8מך עליך.. אז נסענו לאוליביה באבו גוש
שזה מדהים ומקביל למה שאני עושה, איך כל פעם במבט ביישן ותוך שניות, הוא כובש לבבות.
נתן לימונצ'לו, שר אווה מריה ובאך וסיפר על חיי ההתבוננות.
שאני וגם מטיילים מסוימים כששומעים את זה מתעוררות בנו8 : ערגונות משתוקקות, לכבר להתבונן באלוהים, שמסתתר מאחורי פינות של שולחנות עץ כבדים במנזר לטרון, אבו גוש, או מר סבא.
בכל מקרה הצטלמנו עם אוליביה והוא עוד אמר:, שהוא מרגיש זכות להיות נזיר ציוני בכפר ערבי עם המבטא הצרפתי..
והמשכנו… החושך ירד על ירושלים, יד ושם נשכחה והינו שלושה צעירים (למרות שהייתי יותר מבוגר) באוטו כסוף נוסעים לעיר.. שאלתי אם ירצו לילה חופשי בעיר ובשלב זה הן כמובן: אישרו.
נסענו להר ציון:
מוזיקה ותפילות ודוד המלך
וסעודה אחרונה
הלכנו שלושה חברים ברחוב היהודים עלינו על הגגות והלכנו לבירה אצל הלותרנים.. היה נחמד הן עישנו סיגריות,.. והמון דיברו מתוך ועל החיים.
הכותל היה חזק
תצפית הר הזיתים בלילה בחצות הייתה מסעירה ומלאה רוח..
וממש שלא כמנהגי נענתי להזמנה לבוא לשתות איתן משהו בדירת איר בי אנ בי, ליד כיכר החתותלו7ת בנחלת שבעה
לא זכרתי לא יד ולא שם.. זה רק היה איזה קשר רגעי ארוך של לילה לשתי צעירות אירופאיות שצועדות לאורח החומות..
עד כמה ששמתי לב, זה לא שהן ניסו להתחיל איתי זה פשוט היה… המצב היפה הזה, שהדרכה, או תפקיד, פתאום הופך לאנושיות וחברות
אה.. וגם עשינו הרבה קלפים. חלקתי להם קלפים ובכל צומת בעיר העתיקה הרגשתי כמו פותר חלומות עתיקים ישנים וסבוכים.. כמו יודע ולא יודע משהו עליהן..

כמה זמן אחרי זה. שנה אחרי! . שיניתי סטטוס ומצאתי את עצמי לילה אחד בחדר קטן ומבו8דד בקצה הקיבוץ.. בקיצור עזבתי בית ולקחתי חדר עם מיטה ושמיכה שכורה..
מיטת יחיד, עץ עם לכה
לילה ראשון, אני שוכב בחדר המואר מידי
מרגיש איך נאמר בעדינות:, לא הכי חשוב
ובטח לא מצליח להירדם
ופתאום באחד עשרה פלוס פלוס זמזום של מסרון
פותח., זה מהן,
כלומר מהיפה.
פותח, יש שם סרטון.
בעייפות, לא נוחה ולא מתלהבת,
אני לוחץ עם האגודל להפעיל
ואני רואה את שתיהן יושבות אפשהו בגרמניה
ומדברות אלי:
האאלוו אייזזהר,… זוכר אותנו..?
כן, אני זוכר, אני חושב.
"זוכר אותנו ואת הלילה הנהדר ו8הקסום שהיה לנו יחד בירושלים?".
אני בחדרון הבודד מחייך, ונזכר, אבל עדיין בודד ולא חשוב
והיפה ממשיכה… "זוכר את הלילה שהיינו יחד?"
"וזוכר את הקלפים?"
ואז מחוץ לפריים, שולחת יד לצד ומעלה מולי את אחד הקלפים,: רשום שם: לידה
"דו יו ריממבר דיס כארד?
אתה זוכר את הקלף האחרון שנתת לנו???"
לא זכרתי, אבל היה לה את קלף הלידה
והיא ממשיכה
אז רצינו להגיד לך תודה. ואז השנייה מהצד השני שמחוץ לפריים מחייכת חיוך עגול, מוציאה את הידיים הצידה מתכופפת וחוזרת פנימה עם תינוק מחייך על הידיים.
והיפה ממשיכה: רצינו להראות לך זה: נוח
" נוח " , תגיד שלום ליזהר. והן צוחקות ושמחות
"או קי,… שלום… תודה בי בי .. "
נשארתי שוכב המום, , קצת מחייך..
ראיתי עוד פעם פעמים, את הסרט, ואז נזכרתי, הם אמרו ששמ8ו: " נוח ". זו הפרשה בא נולדתי
ולפתע המסעות, החדרון, זיכרונות יד ושם, והמשמעות של מה אני עושה בעולם נהיו דבר קצת נוח.

כמובן לא היה לי איתן דבר מעבר להדרכה הילד איננו ממני . הקלף ראותו קיבלו היה קלף הלידה.