טיולי סליחות
אבא שלי, ברגע חסד מגיש לי קפה ערבי בשוק בעיר העתיקה, זה חסד כי גם הוא פתאום נח מההדרכה שהדריך אותנו בטיול השנתי,
זה חסד כי הוא מחייך ומשתף אותי בקפה של גדולים… והשוק מסביב רוחש וריח ההל נכנס לי לאף ואבא שלי ואני נפרדים מכל השוק
והכיתה והקיבוץ והמחנכת המפחידה שותים קפה ערבי ברגע של חסד בשוק.
בלי סוכר הוא אומר לערבי ולי כמו מנבא ומאמץ את תפישת החיים המדברית, קשים עזים מרים חזקים ערניים אבל בלי סוכר. …….
כמה הסברים ואז המשך הסיפורועכשיו לסיפור:
אבא שלי, ברגע חסד מגיש לי קפה ערבי בשוק בעיר העתיקה, זה חסד כי גם הוא פתאום נח מההדרכה שהדריך אותנו בטיול השנתי, זה חסד כי הוא מחייך ומשתף אותי בקפה של גדולים… והשוק מסביב רוחש וריח ההל נכנס לי לאף ואבא שלי ואני נפרדים מכל השוק והכיתה והקיבוץ והמחנכת המפחידה שותים קפה ערבי ברגע של חסד בשוק.
בלי סוכר הוא אומר לערבי ולי כמו מנבא ומאמץ את תפישת החיים המדברית, קשים עזים מרים
חזקים ערניים אבל בלי סוכר.
אנחנו שותים בשוק, שנים אחרי אחשוב בשיפוטיות, מתי הוא התחיל לתת לי קפה שחור?.
תמיד היה מתעורר אחרי מנוחת צהריים צריך שלוש רבעי שעה להתעורר עם קפה בקוס חמר וביסקוויטים עם ריבה ומרגרינה ורק אז החלו חיינו המשותפים כמובן עד שמונה, שבקיבוץ נפרדים אז מילדים
"סליחות" "סליחות" הוא אפ פעם לא העיר אותי לסליחות, כשעזב את הדת בנו יורק אימץ דת חדשה סוציאליסטית משיחית שמאמינה שאפשר לתקן את האדם וכדי להתחיל בנו הילדים.
הוא היה מעיר אותי בבוקר, אם בכלל ישנתי בבית, בעיקר לטיולים או לחיפוש עתיקות לא לסליחות לא לבית הספר או כנסת ישנתי רחוק ממנו
והתעוררתי לעולם עז מהביל מעורר חם כמו קפה בלי סוכר.
אבא שלי הדריך אותי המון בירושלים מעביר לי דת חדשה של חוכמה טיולים וערכים
אבל אף פעם לא עשינו יחד סליחות או תפילות הוא גנז את העולם הזה, לעיתים טיפונת פעם כשחזרתי מהודו וסיפרתי על מדיטציה ותנועה אמר במין זיכרון רחוק אההה זה כמו שמונה עשרה.
רביעי עכשיו ואני בקיבוץ שומע קסטת קנטרי רחוקה, חושב מה הייתי אם לא היה הוא עולה לארץ והאם זה משנה..
הדרכים הרגילות של ציונות מורשת תנועה קיבוץ אני כבר לא מאמין בהן עד הסוף
מה שבעיקר נשאר לי זה העזות והחוזקה של הקפה וירושלים ואנשים והשאלה עם ומתי לשים סוכר
ומה ניתן לעשות עכשיו ומחר וכיצד פחות לריב ויותר להתחבר למה שבקיבוץ אמרו שהו לא קיים. מה שקרוי אלוהים והוא בפנים ובחוץ ובי ובאבא שלי ובאנשים אחרים ובכלל לא משנה לו שמות ואיך קוראים לו אבל כשקראתי פנימה או החוצה הוא לעיתים בא וכנראה תמיד שמע.
שמע ישראל שמע ישר אל.
לשמוע את כל הזיכרונות את קול הקולות ולדעת שזה לעיתים בלי סוכר אך מלא בחסד. איך עיניו פתאום מחייכות אלי בשוק הערבי: בוא נשתה פה קפה נתחיל משהו ביננו בתוך השוק בלי הקבוצה הנה תשתה אתה איתי אתה גדול
לכל אחד יש אבא, אבא ששתה או לא שתה אתו קפה עישן או לא סיגריה והיה ממלא אותו בחסד
במקומות אחרים כשחפרתי לו, סיפר שחלומו היה לעשות את הקיבוץ גן פורח ורוב חייו היה בין וורדים בחממות ובין פרחים ועצים ארצישראלים בקיבוץ
ואני נדדתי להודו לירושלים חזרתי ובאתי בקיבוץ באנשים בנשים ולמדתי לספור ולספר סיפורים
מבשל קפה מדריך מציע תה כי צריך גם לעדן את המציאות ושתהייה השעה הזו שעת רחמים ועת ורצון מלפניך. באבנים שאנחנו פוסעים עליהן, יתרצו ויהיה בהם רצון טוב מלפנינו ועבורנו.
סליחות, סליחות…… אפ פעם לא התעוררתי ככה כמו הספרדים המפוארים, על שמונה עשרה שמעתי פעם ראשונה באוניברסיטה
ובעל זאת נהייתי מאוהבי ירושלים מאוהבי הסליחות והאבנים השותקות מלחשות של הכותל ובעיקר מאוהבי ומחפשי רגע החסד בו אבא ובן והרי זו כל הדת, שותים יחד קפה שולטים במינוני הסוכר מתעוררים יחד אל איזה חסד נהדר
והוא מחייך אלי עיניו מתמלאות קמטי צחוק ועיניו רואות אותי מלטפות אותי באור
מקדיש לו את טיול הסליחות שיתחיל במשכנות שאננים בשעה שמונה וחצי עם קפה וגם תה ואחר כך נראה כמה אורנים ועץ תות בהר ציון ואולי ניכנס לבית מיוחד ונדבר על דוד המלך שאבא שלי כל יום אחרי שהתעורר עם רבעי הקפה והבסקוויט, הייתי מביא לו את הספר האהוב עלי תנך באנגלית והוא קרה (הקריא לי את המיקרים היקרים) ובשפתו העברית העתיקה תירגם וסיפר לי את כל הסיפורים והגיבורים והיה עבורי חסד גדול כי כבר בכיתות יסוד הכרתי את כל התנ"ך דרכו, ממש עשה עבורי והגדת לבנך
ואחר כך גם עזר במתמטיקה המזופתת ואף פעם לא אמר אני אוהב או לא שמעתי אבל תמיד היה איתי בקפה סיגריות סיפורים ומעשים
יש פתגם אמריקאי שאומר שפועלות מדברות טוב יותר ממילים והוא היה כזה פועל, פועל המעשה החלוצי ופועל במעשה האבהי
וסליחות השנה מוקדשות גם לו. לו שלימד אותי תנ"ך ולעבוד עם מזמרה ומעדר ולנהוג טרקטור ולהתעורר בלי סוכר ולדבר ולהתעניין בחיים
ואולי זו ירושלים השלמה והשבורה באמת
הקפה הערבי של אבא ובן אמריקאים יהודים בשוק הערבי יוצרים חסד עם המוכר ובינם לעצמם
ושותים שותים בצמא את הרצון להתעורר להתחבר
דוד רובי:, פרש בגיל שישים וחמש וטייל בעולם עם כתובות הקעקע שלו ממלחצת העולם השנייה. הייתה לו שיטה, הוא אמר שהוא זורק עלה ולאן שהרוח לוקחת אותו הוא הולך אז הלכנו נסענו בסוכות לעכו והמשכנו לנהריה, הייתי בן שמונה עשרה ומשם פתאום לירושלים באוטובוסים והגענו למלון אל הרם בעיר העתיקה ישנים שם ארבע לילות הוא לא פחד אני קצת
כל יום וערב יושבים מתבוננים ברחוב שותים מלא קפה עם ערבים בחנויות נחושת ולילה אחד התעוררנו במלון לכל תופים ומוזיקה ורובי הקנדי זיהה שמכניסים ספר תורה באיזה בית: "קאם יצהר לטס גו טו דנס" ובאנו לשם, מעט מבוישים והוא ישר הצטרף וצרף אותי לריקוד אינני יודע אפה אבל באיזה בית כנסת ליד שער הפרחים ורקדנו. ופעם בגיל תשעים כששוב בא לבקר אותנו ואת ישראל אמר לי ליד שער ציון כשראינו חבורת חיילי חיל אוויר: " אתם הישראלים לא מבינים מה זה לחיות בעולם שאין בו מדינת ישראל" וזה היה ציוני יותר מכל גיוסי הכותנה שעשיתי בעולם
ופעם אחרת שלח לי פסל עץ של בודהה כשהתקרבתי להודו ומאחור הדביק פתק בסלוטיפ אמריקאי בו היה כתוב 'תאמין בתוך עצמך לא באמונה של מישהו אחר'
וגם זה סליחות ותשובה לתת את התשובות בעצמך ולשתות קפה עם מי שאפשר ולרקוד כי יש מוזיקה
ואחרון חביב וכאילו לא קשור הוקרה לכל הכלבים והחמורים שהיו איתי וגדלו לצדי שתמיד אהבו בלי חשבון וסלחו על הכל
כי בסופו של דבר אנחנו לב העולם: מאוד רגש מאוד מרגיש לעיתים נפגע אבל תמיד סולח ומזרים אור אז נפגש לקפה בהר ציון ומשכנות וירושלים ובעל מקרה חודש סליחות רחמים מעולה ושנה טובה
להתראות יזהר
מתחילים בשמונה וחצי בגינת בלומפילד ליד טחנת הרוח.
