פעם אחת בארבע בבוקר יצאנו אני וחבר מצומת מסמייה.
זו הייתה תקופה שכל עזה נסעה בשעות האלו לתל אביב, לערבב את הטיח אחמד.
הינו שני חיילים צעירים עם עוזי אחד ותרמיל ענק מלא כביסה. זה היה יום ראשון ובגלל שנשארנו שבת היה לנו מין עשרים וארבע שעות אפטר כזה.
אז ישר אחרי השמירות, ארבע בבוקר, הלכנו משערי אברהם לצומת מסמייה, או ראם, תלוי במכבסת המילים שלכם והתייצבנו על הכביש לכיוון תל אביב מחכים לאוטובוס או לטרמפ.
בניתי אז צריף והחבר מירושלים, שבינתיים נהיה ארכיטקט הוזמן לעזור לי.
ארבע בבוקר, שיירות ענק ,למי שמכיר, של פאג'ואים ופולקסווגן טרנספורטר, עושים דרכם אל רמזור מסמיה בדרך לתל אביב.
היינו אפופים ואחרי שמירות ועם עוזי אחד. בגלל שהכביסה הייתה שלי, אז הוא לקח את העוזי ואני את התרמיל. רק הגענו לצומת התרמיל עוד היה עלי ,או השארתי אותו כי כשאתה תופס טרמפים זה נראה לך שזה נראה יותר טוב לנהגים שאתה עם תרמיל.
ואז אחרי איזה שתי נגלות שהרמזור משתחרר וצבא מכוניות מזנק לכוון פתאום הם עצרו.
היינו אפופים, כבר אמרתי, שני חיילים צעירים, אולי חודשיים בצבא. זו הייתה התקופה שחטפו כבר את החייל אבי סספורטס ואולי גם את נחשון וקסמן וידענו שצריך להיות ערניים, אבל היינו אחרי שמירה ומי שומר על השומרים אחרי שהיא נגמרת, אולי אלוהים אבל בטח שהם עייפים.
אז ראינו טרנספורטר כחולה ארוכה עוצרת בטרמפידה.
אמרתי לחבר שלי: "בוא נעלה אחורה" ועלינו מסתכלים עליהם. לא היה ברור אם הם עוצרים סתם או בשבילנו.
הצלחתי לספור, בפנים היו שבעה גברים:
ארבע בספסל אחורי, שלושה מקדימה וכשהם פתחו את הדלת הזזה האמצעית ראינו שהספסל האמצעי ריק לגמרי.
זה היה מפחיד ובכמה רגעים ולא לגמרי ברור, מה הם רוצים.
אחד עם שפם גדול ודי מבוגר בעל בתי כזה, פתח חלון מקדימה והוציא את הראש עם השפם וצעק לנו: "לאן אתם צריכים יא חיילים" זה בזמן שאנחנו עוד לא הבנו מה קורה.
שוב צעקתי לחבר שלי שהעוזי היה תלוי עליו: "תזוז אחורה" .
אמרנו:, שלא צריך, אנחנו מחכים להסעה,
אבל הטרנספורטר כבר פתחה את הדלת האחורית וראינו את הספסל הריק שכאילו חיכה לנו.
"לא צריך" אמרנו: אנחנו מסודרים, או מסתדרים ואני לחשתי לחבר: תחזיק את העוזי! אבל הוא היה כנראה יותר אפוף או מבוהל ממני.
"מה לא סאריך,…? חיילים.." אמר המשופם: "ניקח אותוכם לאפה שתירצו , יא חיילים,..
ניקח אותוכם לתל אביב". אמר, מבטא את הביתים בתל אביב, כמו המילה ביב.
הינו לבד, הבוקר רק התחיל לעלות היה קר ואנחנו מול טרנספורטר עם שבע עזתים ואז איזה צעיר צעק מהספסל האחורי בצעקה מקפיאת דם ודופק: "בואו. ניקח אתכם גם לראזה…"
"תדרוך את הנשק" אמרתי במהירות, לחבר והוא לא עשה כלום.
ואז הגדול המשופם פתח את הדלת הקדמית, ועוד אחד התחיל לרדת מהאמצע..
האוטו שלהם היה קצת אחרי הטרמפידה והיו ביננו איזה עשר או שבע מטר.
הוא פתח את הדלת ובהחלטיות תוך שהשני מאחורה צועק "ניקח אתכם לעזה" ירד למדרכה כביש
"תדרוך ותכוון אליהם" צעקתי לחבר והוא עמד ולא עשה כלום
המשופם, שעד היום אני זוכר אותו:, עם לחיים גדולות וגוף די מאסיבי ירד ,הסתובב אחורה אלינו ואמר כמו מכשף: " חיילים יללה תעלו".
והתחיל לצעוד אלינו כשהדלת האמצעית נפתחת עוד יותר וכל היתר מוכנים לצאת.
לא יודע מאפה.. אבל זינקתי על החבר שלי ותוך כדי שהעוזי היה תלוי עליו על הצוואר דרכתי וכיוונתי אליו
"תעצור." צרחתי אבל הוא צחק ואמר: "יאללה יאל..לה ניקח אתכם"
"תעצור" צרחתי ואיך שהוא במהירות, לא יודע מאפה, הורדתי את הנשק מהצוואר של החבר פתחתי כת ונעמדתי מולו עם עוזי שלוף ודרוך.
"תעצור תעצור תעצור, או שאני יורה" צרחתי והלב דפק מאה ואלף דפיקות.
הוא לרגע היסס, אבל שוב ניסה להתקדם. פתחתי ניצרה,
ושמתי על הכתף מכוון לעברו. האחרים שכבר רצו לרדת, נעצרו חצי בתוך האוטו.
זו הייתה שנייה ששנינו היססנו: הוא אם להתקדם, אני אם לירות. אני זוכר שתכננתי לירות, אבל לרגליים שלו. זה היה מוזר לעמוד מול בן אדם עם נשק ולרצות להציל את עצמך תמורת חייו..
אז עברה לי מחשבה:, תירה אבל לרגליים.
כאן כבר צרחתי והתחלתי לעשות תנועות גדולות כאלו עם קפיצות מולו, "תיכנסו תיכנסו ,לאוטו או שאני יורה". ההוא הגדול עוד רצה להתקדם ואז ממרחק שלוש מטר, כמו נמלך בדעתו הסתובב עם הכתף הצידה ונכנס. הנהג עוד שילב הילוך והם ברחו. עוד רצתי קצת אחרי האוטו מנופף בקנה ובנשק.
כמובן בבסיס וגם במשפחה החמיאו לי ולנו. אני עוד שנים אחרי זה, שאלתי את עצמי מה היה שם באמת.. עודף ערנות וחשדנות, או אולי דווקא ניצלנו. אני מתאר לעצמי, היום שלושים שנה אחרי, שנהגנו נכון, שהם באמת רצו להזיק לנו והייתי סופר בסדר, שתכננתי לכוון לרגליים,
אבל באיזה עולם אנחנו חיים שבדרך לבנות צריף כמעט נחטפים. ומה זה קשור להיום, כשאנחנו חיים במרחב בו בכל פינה אתה צריך לחשוד במישהו ואין טרמפים של סתם ואיזה אהבת חינם והבוקר שוב עולה על מסמיה ועל העולם
ובטלוויזיה סרטי מלחמה, על מרינס ויום הכיפורים, ואנשים מחזיקים עוזי כאילו הוא יהיה איזה גאולה לעולם. כאילו אהבה וגדילה תמיד מעורבת בדם. ולמרות שבסוף בניתי צריף ואפילו נהייתה לי חברה,
השלום עדיין לא בא.
