מחזירים ותשובה

טיולי סליחות, גג ישיבת אש התורה

פעם אחת, אחרי שחזרתי מהודו עברתי בכיכר ציון בירושלים. היו שם ברסלבים שרקדו ושרו ניגונים. והלב שלי ננגע. נשאבתי לדוכן, מרים ספר, קורא משפט, כאילו מהשמיים מסמנים לי משהו. גם בטח דיברתי עם אחד מהם ובטח הוא אמר משהו, מהשם ועל השם שלי וננגעתי… והחברה שהייתה לי אז, הסתכלה במבט פסיכו דרמה ומשכה אותי משם, כמו: 'אל תלך לאיזה השם לא ברור', ואל תילך ממני ומהחיים, ואל תתאבד על אלוהים, ובוא נמשיך ונעשה חיים . אני זוכר את המבט המתחנן שלה של:, 'עזוב אל תיפול לשם, אל תיכנס לזה' והמשכתי.. כמובן חזרתי לזה עוד הרבה, לספרים, לאלוהים, אבל זו הייתה מין צומת בכיכר ציון, שיכולתי להישאב,. והאמת בכל מקרה נשאבתי לצינור התשובה החסרה הזה, לכל אלו שעשו כספים ואיסורים בשם האלוהים.
אתמול קראתי משפט חזק בפרק פ"ב, כלומר כאן: בפייס בוק.
מישהו בשם נפתלי כתב " המתח הזה בין לעשות כסף ולקרב לרבנו הורג אותי" ומאז המשפט הכנה והבוטה הזה, תקוע לי ומעורר בי את כל ההחזרה בשואב התשובות הזה שנקרא תנועה של יהדות או דת או התקרבות והידברות.
לא חזרתי בתשובה, למרות שהייתי פוקד בתי כנסת ובעיקר פוקד על עצמי מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות. מרגיש ענני אשמה על כל מחשבה ונותן לכל מיני מחזירים מחזרים לבחוש לי בתוך הכלים
נוסע הרבה למערה בשומרון
נוסע לבתי כנסת, נוסע בלילות, ובעיקר מצאתי את אלוהים רק בתפילות האישיות, לפני הדרכה, או בלילה בנסיעה, או באמירות תודה, אבל … תמיד היה חוזר הלבד, ותמיד היה מגיע המחזיר .. התורן שהיה אומר: "יה יה" ומה אסור ואיזו מחמאה, כמו מחזר אליך שתסכים לתת לו את רגליך וליבך ותאסור עצמך באיסורים למען דתו ולפי דעתו.
יש כזה ביטוי: 'אני לא דתי לפי דעתי , אני מציית לרבנו. להלכה. לתנ"ך ' ולאני יודע מה., כל אחד מוצא בדרך הפתלתלה הזו איזה איסורים לשים על נפשו והמקצוענים על אחרים.
הם מספרים לך איך רק כשאסרו את נפשם התגלה להם האור..
כל כמה שנים יש איזו תנועה חדשה בישראל של גל רוחני: פעם זה אושו , אחרי זה זה ברסלב. אלא אומרים: תתבודד על זה, אלא אומרים: ' אחי שב על זה במדיטציה.' כל פעם יש תנועה אחרת שמנסה להשתלט על הפעימה ולהבטיח את חלון האור.
כל אלו שפעם דיברו איתי על עונג שבת שפותח את הזוגיות.. לוחשים לי היום:," אחי התחלנו לעשות איוווסקה זו התשובה,… פתאום אני מבין את האישה,.. ותבוא תנסה , זה השלב הבא."
ויש כמובן את התנועה למיניות מודעת, או בעיקר נוגעת, שאומרים: אם רק נשתחרר מההרגלים ונחזור לרחם הקמאית, והטבואים,.. אז מתוך העור נראה איזה אור.
כל פעם מישהו מבטיח פעימה בשם אלוהים, אומר שברוך והשם ואני נושם ומציע איזו פרקטיקה לחיים וגם איזה מקום שאפשר לסלוק לו כספים, או שרירים ,או זמן והזמנות וכבוד.
היהדות נפלאה. אני מודה על הספרים והכתובים וגם על אלוהים, אבל כל צוות הקרקע המקרקע הזה של המדברים והשרים והרוקדים בשם אלוהים של הפחדים מאוס עלי.
גם הקיבוץ שלי, וחסידות השומר הצעיר, הציעה פרקטיקה והמון איסורים והאמינה בשינוי החיים. באיזו אוטופיה משיחית:, מין הר זיתים מואר בלי רכוש וחמדנות , עם אדם חדש שלא התחדש. גם הם עשו מלא דברים בשם תאווה אלוהית לשינוי , וזה גם בריא ונכון לשאוף אל היותר טוב, לשנות ולתקן את האדם והמציאות
\
וברור מצד אחד שיש מה לתקן: כלומר לשמוח יותר, לראות את המציאות יותר במציאות של טוב ואור, כלומר פשוט להיות יותר לב ולבבי ואישי ומהותי ומשמעותי..
אבל פעם אחר פעם, שאנחנו בני האדם נותנים אחד לשני תורות עצות ואיסורים על איך להיות..
לפני כמה ימים הביאו אלי בחור צעיר, מהנדס מים, שמתכנן לפרוש ורוצה להתחתן ולהקים חווה, ביקשו ממני לייעץ לו
וסיפרתי על הדרך שלי ואולי הייתי אפילו קצת גאה, אבל באיזה שלב אמרתי, שאני תמיד ראיתי רק עד אפה שמגיעים האורות של הג'יפ, כמו בטיול שטח, שמצד אחד בלילה אתה מדי פעם מרים את הראש ורואה את תא השטח ומוצא כיוון, אבל בנהיגה אני רואה רק עד אפה שהאורות רואים, וככה מתקדם.. ואין חזון גדול , או מקומות שיושבים וחושבים ומחשבים…
ואז הוספתי: 'שככה אני עשיתי, אבל אין לי טיפה מושג, אם זה נכון עבורו. כל אחד הוא אדם מיוחד בפני עצמו ואולי עבורו הדרך היא שונה.'.
ונראה לי שחשוב כיום לכבד . לכבד את השוני להפסיק לראות בנו:, יהדות, או קיבוצניקיות, או מודעות, או קבוצות של, נוצרים, ערבים, יהודים , אירופאים. שמחוייבים רק לדרך אחת.
הגיע הזמו לראות אנשים אלוהים ו ערכים, או צבעים של רגשות. צבע של שמחה, צבע של אהבה, ענן של התפעלות, אנרגיה של מהות.
ולהפסיק עם כל ההחזרה, ההחסרה בתשובה, שהיא מעין חור שחור של מחילת ארנבים..
כי: ' המתח בין להתקרב לרבנו ואלינו, לבין לעשות כסף וכבוד לא מחייה אותנו מספיק'
ומה שמחייה, לפחות אותי, זו התחושה שאני לא לבד. לא לבד בפני האלוהים, גם אם יש לי פה ושם מיתרים קרועים,. ולא לבד עם אנשים., כי הם כמוני מודים באי הידיעה . מספרים על הפנסים שלהם שמאירים להם את הדרך חמישים מטר קדימה… ואומרים,: כן גם אנחנו לא בטוחים עד הסוף, ובטח שלא נצווה עליך לשמור תהילים ומקוואות ושבתות ולאסור אותך מלהרגיש, ויללה תתחיל להיות נגיש ורגיש לחיים של עצמך
כי כולנו כאן על אותם מים סוערים
ומים חיים
מחפשים ומוצאים את אלוהים שלנו בתוכנו
מתפללים לפי יכולתנו ודעתנו נוגעים בשבילים פנימיים, לרגע נותנים מים להולכים לידנו, ולא אומרים, מה אסור ומותר, פשוט בפתיחות לאחרים מבינים שלכל אחד יש את היכולת ליצור חופש וחיפוש ולעשות את מה שחרות על ליבו,. זו החרות, חרות עולם מעבדות ומהטעות, החרות להיות בני אלוהים, עם דיברות מאירות, עם תקוות והצלחות ועם צבעים של שמחה השפעה נתינה ברכה חברות ואהבה.
"אומנם אתם אנשים כשרים מאד אך לא לזאת הייתה כוונתי רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער" רבי נחמן. אז שיהיה לנו נחמה ואור וברכה וחיות גדולה, וקשר מתמיד עם אלוהים וברכה בחיים.

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שתפו בווטסאפ
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב pinterest
שתפו בפינטרסט
שיתוף ב email
שלחו במייל לחברים :)

עוד פוסטים מהבלוג..

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

בניוזלטר תמצאו המלצות לטיולים, שיתופים מהבלוג, סרטונים על ארץ ישראל ועוד.. הצטרפו אלינו!

קפה מרווה

let's save the world together