תה הרחמים

פסטיבל שקטי בי

תה הרחמים:

תה הרחמים:
לפני בערך שנתיים הצטרפתי לפסטיבל נשי. הבאתי עגלה עם מזרונים, הקמתי פינת קפה. זה היה מעל ים המלח במקום עם מצוקים ומדרגות.. זה היה מוזר, אני זוכר שדמיינתי שזה כמו לבחורה בת 18 להיות בבסיס של מלא חיילים מגולני. כי הבנות שם היו מעין אמזונות כאלו לא פרייריות


הכנתי קפה ותה שקראתי לו תה הרחמים.
אולי מזה שחשבתי שצריך לפתוח כבר את שער הרחמים, אולי מהמילה רחם, אולי.. כי כמו הסיפור הזה, זה השם שעלה עבור התה. והרגשתי שאין מספיק רחמים בעול,ם. כלומר רחם זה משהו, שמכיל אותך ומצמיח אותך ספונטנית.. והעולם כל הזמן רוצה שתבקש שתמלא טפסים שתיקח..וגברים אומרים שצריך לקחת.


הבנות עסקו בסדנאות. לי הייתה פינת זולה יפה בחוץ. כמובן היו כאלו שהאירו הארות: מה פתאום יש כאן גבר והיו כאלו , שעירו הערות בסגנון : מידלה' מה אתה עושה פה, ואתה דווקא מעניין
ובכלל מה בחור כמוך עושה במקום כזה "מאפה אתה..?.. " ועשו צליל של רחם.
נשים בניגוד לגברים מציגות את עצמן עם סיפור על הילדים שלהן,. המילה: אני אימא עולה כמעט תמיד בשיחה..
ברמה הגבוהה, התכנית הערכית רוחנית, תמכתי כגבר בפסטיבל נשים והאמת זו הייתה הרגשה מוזרה לאללה..
כמובן כל פעם שהייתה איזו סדנה מינית מידי, ביקשו שאעזוב את המרחב, שלא אשמע על אור וגזמה וזה קצת פגע בי. כאילו השרירים ורשתות הצל שלי טובים, אבל לשמוע על אור וגז ומה, זה בכלל לא עניינך.
הייתה אנרגיה נשית דחוסה כזו של מין.. הן קראו לזה: מכשפות אהבה, מכשפות טובות, נשים חזקות, .. מבחנתי הייתה איזו אנרגיה סמיכה של אימהות נשיות , שלא הבנתי עד הסוף, אז הגשתי קפה ותה ופה ושם בביישנות דיברתי והייתי.
המון שמעתי את המשפט " אתה לא תבין את זה" וכשנשים לבד הן משהו אחר.." הפסטיבל היה מעניין לאללה , (או לאלה) כלומר המרחב האנרגטי , כי לסדנאות לא נכנסתי, אבל ראיתי איזה ענן כתום ירוק כחול מרפא וטוב, שיורד אל תוך הבנות ומחולל בתוכן איזה שינוי. המשכתי לבנות את המדורות לסדר כריות להגיש 'תה הרחמים' ופה ושם לצחוק כמו ילד שלא מבין עד הסוף.
מישהי ניגשה אלי ואמרה לי:, איזו זכות יש לך, איך מכל העולם דווקא אתה קיבלת להיות עוזר בפסטיבל נשים ודע לך הוסיפה הפסטיבל הזה משנה חיים.
להרבה בנות באמת השתנו מאז החיים.. אני בסיום הפסטיבל אמרתי:, שהגיע הזמן שיאפשרו לבנים לחוות פסטיבל נשי.. אבל כולן אמרו שהאנרגיה עדיין לא מוכנה שיש יותר מידי נשים שסבלו מגברים. אז שתקתי,מה תגיד על כזה דבר, .
האם אני חושב שנשים צריכות לנהל את העולם, אולי הן כבר מנהלות אותו. כולנו באנו מהרחם כולנו קשורים לאימא, כולנו כמהים לאיזה תה רחמים. תה שאומר, שיספקו את צרכינו בעולם הזה כמו שרחם ואישה דואגת לבנה, כמו שפרח נותן ריח, כמו שנשמה באה לעולם ורגע לפני שהיא יוצאת למרחב הזה, הדבר האחרון שהיא פוגשת זה רחמים ואז מתחיל הבכי וחוט הטבור ניתק
ולרוב איזה רופא זכר משכיח ממך משהו בתפיחה על הגב שתנשום ותבכה.
הפסטיבל היה יפה מלא מוזיקה ושירה ושמלות ועיניים בורקות הוא היה ליד המקום העמוק ביותר בעולם, במידבר יהודה, מול 'שער הרחמים' שלצערי הוא השער הסגור של ירושלים ,
השער שסגור לאנושות, אנושות שיש לה שערי: אריות וגבורה,
שער חדש של חידושים, אפילו שער של אשפות ואשפתות, אבל עדיין לא פתחה את שער הזהב: שער הרחמים.
. בסיום הפסטיבל העמסתי את העגלה עם המזרונים הכוסות הקנקנים
עליתי עם הצוות, דרך השמיים הכחולים האלו מעל ים המלך,… נוסע באיטיות חושב על זו שאמרה שזו זכות להיות בפסטיבל שקטי בי נשי שכזה
נסעתי לבד עמוס עגלת זיכרונות, גבר עם עגלת ציוד שחוזר ועולה מהמקום העמוק ביותר בעולם להמשיך את חייו ולהזכיר ששער הרחמים עדיין סגור
שירושלים עיר הנצח היא בכלל עיר שהיא אישה
ושהגיע הזמן לחלק לכולם
קפה של תיקווה תה של שעה טובה
ורחמים…
וכל זה עובר דרך הלב והאהבה
כאן ניתן להרשם https://shakti-be.co.il/online-festival/?ref=Izhar

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שתפו בווטסאפ
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב pinterest
שתפו בפינטרסט
שיתוף ב email
שלחו במייל לחברים :)

עוד פוסטים מהבלוג..

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

בניוזלטר תמצאו המלצות לטיולים, שיתופים מהבלוג, סרטונים על ארץ ישראל ועוד.. הצטרפו אלינו!

קפה מרווה

let's save the world together