הדיסקו בקיבוץ. וכל יום שישי אחרי ולפני הייתי מבטיח לעצמי שהיום אני אתחיל איתה, או בשבוע הבא. מעיין ציפייה כזו, שיגיע יום שישי ויהיה דיסקו במוסד והפעם, כשתידלק המוזיקה והקצב והאורות יהיו באוויר, אהיה גם אני באיזה אור ובקצב הכללי ואזמין.
מה זה להזמין ? , כאילו לגשת, לחצות רחבה מלאה מבטים, להסתכל בעיניים להרגיש את החום הזה של עיניים הדדיות נדלקות ולהזמין. ..
ותכלס כל כך פחדתי מ: הלא, שהרבה פעמים הייתי עושה שלש רבעי דרך,.. מתקרב מביט חטוף לעיניים שלה,.. לא מבין אם היא מרימה, או מסיטה מבט אלי וחוזר לשבת
ואז באחת בלילה, מול הראי הקבוצתי במקלחת, בוחן את העיניים שלי ואומר: יום שישי הבא בדיסקו אזמין.
מאפה הפחד הגדול הזה מהלא, הלא מהאחרת מהאחר, הלא רוצים אותך,
לאהוב, לשחק, להכניס , לרקוד.
פעם אחת ביום שישי ירדנו מהחדרים לדיסקו בקיבוץ. ליד החדר אוכל פגשנו את ג' זה היה לפני התאונה שלו והוא היה נחשב למין רכז פלחה כזה, שדוהר על טרקטורים ואל מתנדבות. זה כמובן לא היה נכון עליו, הוא גם היה רגיש, אבל שיחק אותה במשחק המחוספס, הוא היה מבוגר מאיתנו עם שער קצת ארוך והסתכל עלינו:, חבורת בנים במכנסיים לבנים וכפכפים יורדים לדיסקו. הלכנו בהיסוס גאה, אולי אפילו קצת שתויים בשביל הביטחון.. תכף ניכנס למועדון ויהיה שם דורס' ושנות השישים ונרקוד ויהיה את הטקס הזה של לרצות משהו מהחיים ולהתמודד עם הפחד מול הרצון
וג' הפטיר לנו: "אה., חברה' ! "
"רק שתדעו אתם באיחור.. אה ? אה! " קיבוצניקים אז היו מדברים אחד עם השני ב: "אה! " כמו צלילים שצועקים לטרקטורים לעצור ולפרות להתקדם.
"אה חברה מה קורה ! יורדים לדיסקו?!! רק שתדעו.." וחייך חיוך ציני, אולי בדיעבד גם על עצמו.. "מה שלא מספיקים עד 12 גם .. לא מספיקים אחרי זה" .
היה רבע לשתים עשרה ונכנסנו לדיסקו ונראה לי שלא הספקנו להזמין, או לקבל אהבה או זוגיות או אישור או ה… משהו שרצינו.
אבל את האמירה הזו אני זוכר.
כמה שנים אחר כך ג' שינה את החיים הייתה לו חוויה בריאותית שהפכה אותו מרכז פלחה למשהו שו7נה . אני והוא חברים, … מדברים מידי פעם.
' מה שלא מספיקים עד שתים עשרה בלילה גם לא מספיקים אחר כך' זו לא אמירה, שנכונה תמיד.
עובדה, ברבע לשתים עשרה ההוא, הספקתי לתפוס בדל של סיפור…וזוגיות עם האמת..
נכנסנו לדיסקו, כרגיל היו כאלו שרקדו עם מגב ריצפה, כאילו הוא גיטרה, הייתה את זו ששנה אחרי שנה זכתה בתואר:, "חתיכת השנה" של המוסד, והיו את אלו שישבו בצד,. כמובן היו גם מתנדבים ומתנדבות ואיזו רחש סביב אלו שכבר היו בזוגיות.
ידעתי שלמחרת בשבת כולם ידברו על כולם מי התחיל מי לא, מה היה, ויהיו השווצות או הקנטות.
האמת כשאני חושב על ימי שישי האלו בדיסקו בבית ספר ובקיבוץ הם היו די עצובים לי לפחות.. נכנסת למעין אולם כזה בו הייתה צריך להתחרות בבחירות של אנשים בך ובבחירות שלך בהם.
ריקוד לשם הכיף בלי אלכוהול לא היה שם. שיחות של פתיחות לא היו.
הרדוקציה של כל המוזיקה הייתה אם תתחיל או יתחילו איתך:… .. אם ילך לך..
והיה לקראת אחת בלילה את הסלואים.. אם עד אז רקדת עם כולם, עכשיו זה היה רק זוגות. זה היה רגע של אמת . אם העזתי, או לא, לגשת להזמין וכן אחרי.. גם כמה להצמיד.. זה היה הרבה אחרי שתים עשרה ולרוב מצאתי עצמי במחשבות…,
מתבונן בשלוש ארבע שרקדו
צמודים כאילו יש להם משהו שאין לי..
נראה לי שמה שצריך להספיק לפני שתים עשרה זה: לאהוב ולדבר.
לאהוב את עצמנו ולדבר עם אלו שיושבים לצידנו, כשהמוזיקה נדלקת.
הגב שלהם כמו שלנו אולי צמוד לקיר והם לא מזמינים או מזמינים, קנו אוטו חדש, או נפנפו לשלום,
אולי הן נשים שהוזמנו והן רוקדות עכשיו סלאו כפוי וממוזמז , כי כך הן חושבות שראוי, ואולי כיף להן,
אולי זה איזה בן, שכרגע שוכח את עצמו ומחבק מחבק חזק ומידי איזו אישה כי כך נראה לו שצריך.
ומה שצריך להספיק לפני שתים עשרה
זה להיות אחד,. להיות מספיק לעצמי,. לאהוב את עצמנו בלי סלואו, או דיסקו, או בריק ודנס,
בלי בירה ובלי סיגריה, אוטו מחדש עבודה, סיפור, משהוא חכם…יפה או יותר שווה..
פשוט לאהוב
ואז לדבר…….
לדבר עם כל אלו שלצידנו בתוך הרחבה של חיינו
כל אלו כמונו שמחליפים תלבושות וקונים מכוניות ומספרים על עבודות חדשות
,ותכלס שבויים במשחק הזה של להספיק להספיק ולא להיות מסופק.
כי רגע לפני ששתים עשרה מגיע אולי נדבר ונראה שכולנו דומים… כולנו לפעמים עושים דברים בכדי להיבחר להרגיש מיוחדים לפעמים באמת בזכות מה שאנחנו ברבע לשתים עשרה, ולפעמים,, על ובגלל מה שלא נתנו לעצמנו כשירדנו באמצע הלילה והחיים לרחבת הריקודים
אז בוא נדבר
בואו נאהב
ואחכך גם נרקוד