המסיבה
היו להם כריות פזורות על הדשא ובולי עץ למאפרות ושתייה. חלק היו לבושים לבן. גם אני. מסיבת חברה' , פרדס חנה בווילה כזו מהחדשות. יש איזה כיווץ כתפיים אצלי, כמו עליה לחדר אוכל של קיבוץ, כשאני נכנס למסיבה. כן הייתי רוצה להיכנס פתוח כתפיים ולב אבל.. כבר למדתי בדרך הגוף שזה מי שאני. נכנס, נותן יין סמלי. מחפש לא ממש את הפינות, אבל מקום שהגב לא יהיה רחוק מידי מהקיר.
בכלל אנשים חדשים, כשאתה לא המדריך זה גם אתגר.
המה ללבוש? מה אתה חושב? ומה חושבים?
(ובבקשה אל תגידו לי שאצלכם זה לא ככה. תמיד מישהו יענה, שהוא כבר מעבר… וזה מעודד אבל מצד שני., בעיקר יורד)
ולמה בכלל באחד עשרה בלילה אתה לא מספיק לעצמך וצריך לצאת למסיבה.
את המסיבה הראשונה ארגנתי בכיתה ט .
עם עוד שני חברים. ריפדנו את הכיתה במוסד בשכבות עבות של פיצפוצי פלסטיק שפכנו סבון ירוק מהחבית של החדר אוכל על הרצפה ועם ברנר גז חיממנו חבית אחרת, שהזרימה קיטור פנימה, סגנון סאונה. המוסיקה הייתה אבא ואסקימו לימון חמוץ. קראנו לזה ערב סבון והלון. למחרת כולם התקלפו שבועיים מקליפות הגוף בגלל הסבון הירוק..
כולם השתכרו
והעיפו אותנו למחרת 'לחשוב על מה עשינו' , לא חשבנו , נסענו לתל אביב ועשינו חיים.
אני חושב שמסיבות הם לעשות חיים
אבל אם אני מסתכל על עצמי בערב שבועות בפרדס חנה, כמה כיווצי גוף ולב ורגש יש בי כשאני נכנס למסיבה זה מוזר
אני בא להתענג או לשמוח וכל הזמן במין: אוהבים לא אוהבים אותי. ?!?!
כאילו מסיבה זה זירה של: בחרו או לא בחרו אותי.
הייתה שם אחת שכל הזמן סיפרה סיפורים:, עשיתי ככה ואני ככה.
תמיד יש את אלו שמשתלטים על מרחב השיחה ולרוב במין אני ואני ואני.
וכאן ואני, יושב על כיסא כתר פלסטיק ולא מספר דבר, ומרגיש כאילו לאחרים הכול ירוק ונהדר..
היה לי חבר טוב ומכר או שניים שדיברו איתי וזה היה בסדר והתעסקתי בלהכין קפה, לנשוף על האש ולמצוא.. במה אני טוב. כשהאש נתקעה וביקשו מי מבין במדורות, כמו: "האם יש רופא בקהל" קמתי, זה הצליח האש בערה אחרי שנשפתי. בפעם השנייה, אחרי שעה , שוב ביקשו ושוב שמתי משהו בתוך המדורה.. ומישהו התערב.. ונהייה עשן…
ואני אמרתי בתוכי כי מי מקשיב..: זה בסדר זה ערב שבועות, כנראה העשן שאופף אותנו אומר משהו והאש בסוף תידלק והיא נדלקה..
בכל מסיבה יש איזה שער
לעיתים זה אישה או איש או משהו שקורה. כאן בעלת הבית הנהדרת, אמרה שהשמיים פתוחים בין 12 ל 2 אז בלב התפללתי להרגיש כבר נוח ועוד כמה דברים
לאט לאט אנשים יצאו . משארנו רק כמה. העשן התפזר האש חזרה.
ירדנו למרתף.
לראות מציאות ווירטואלית. היו שם משקפיים כאלו מחוברים למחשב שאתה חווה איזה עומק של נושא. לא רציתי, אבל כולם עשו ועשיתי בסוף גם, לכמה דקות נכנס למין בועות על רקע שחור שמדמים מים וברקע משפטי עוצמה נדלקים
לא הרגשתי מועצם הורדתי את המשקפיים ואמרתי:
זה לא מים ואני מעדיף מעיין אמיתי, על מציאות וויראלית וירטואלית והייתה בזה גאווה צנועה ומפוחדת של אלו שלא קמים לרקוד כשעצוב, או רועד, או מפחד.

נפרדנו, חיבוקים, שלום שלום השמיים עוד היו פתוחים ויצאנו
כל אחד לביתו או להרפתקה ושינה נוספת
ואנ י חושב שאני צריך, ואו כמו שאומרים רוצה, להזמין אתכם למסיבה, שהכתפיים לא מתכווצות לי בכניסה, מסיבה שנותנת לכל אחד וגם לי גב בלי קיר מאחורי הכיסא. מסיבה שהיא באמת חגיגה של מי שאני כשאני לעצמי ולא ביחס למי תופס במה או רחבה או סיפור
וביום חמישי יש אצלי התכנסו8ת מוזיקלית
לפי ההוראות של המשרד לבריאות
ויהיה מוזיק4ה ונעים וטוב
ואולי גם לי יפתחו הכתפיים המכווצות והלב יתרונן והרגלים ירקדו ולא אצטרך וגם לא אתם, להרשים ולרשום , והמציאות תהיה אמיתית עם: מים ואש וברכה וטובה ואדמה ושמיים.
כי השמיים תמיד פתוחים בין חצות לשתיים בין אחד לאחד
בין הלב לראש בננו לבין עצמנו
שבוע טוב ומבורך.