גשם הוא זמן עזיבה

נחל נוקד
גשם הוא זמן עזיבה.
מין זמן כזה, שאם אתה יוצא החוצה, ואני יצאתי החוצה, אתה עוזב ומתחיל מחדש. פעם בגיל עשרים וארבע הייתה לי חברה, שלקראת סוף היחסים, התנדנדה ביני לבין חבר קודם.
היה איזה לילה שישנתי אצלה בירושלים ובבוקר, שיצאתי לגשם, היה כבר ברור לשמים לעננים למוזיקה ברדיו ולי שאני עוזב.
לא ידעתי אז, שהיא עוד תנסה שנים אחר כך לחזור אלי, או לחלקים שבי, אבל עזבתי. אני זוכר שיצאתי לחדר מדרגות קר ברחביה ומצאתי שם זרוק אוברול מעור, כזה מדליק, אבל שהיה שייך לעושי מצבות, לקחתי אותו , , עבדתי אז במפעל של הקיבוץ זה נראה לי מתאים, סקסי חוץ מהמצב ו.. המצבות.
בירידות של שער הגיא רותי נבון כבר שרה בפאתוס, של חיטה מתכופפת את: "גשם בעיתו,..
כמה עצב בא איתו."
ואני החלפתי הילוכים ונסעתי לקיבוץ בגשם שבא בעיתו ועם העצב שלו. עוזב חברה שהתנדנדה ביני לבין חבר אחר והמשיכה להתנדנד כבר הרבה שנים אחר כך בין האהבה והזוגיות, בין הלחיות גל גלצ, ולחפש שלום חנוך עצוב, משתיים בלילה, שנותן תקווה ארוטית לחמש בבוקר. לבד כשהיא על סדינים לבנים ובגדים מגוהצים מידי.
יש איזה משהו בלצאת מוקדם בבוקר בגשם מבית, כאילו הכל וגם אני נישטף מתקוות ורציתי אז להקים איתה סניף של נורמאליות, כאילו למצוא אחת, שגם צוחקת גם יפה ואולי תוכל להיות לי חברה.
אבל צוחקות ויפות הן לפעמים נדנדות אנושיות ואני עזבתי ללא הגשמה של נורמאליות, בגשם שוטף עם אוברול מעור מהווה של עושי מצבות שיש.
הגשם יורד גם על המתים, אומר יהודה עמיחי. "גשם,יורד, על, פניי, רעי," , הגשם נושב ויורד על מצבות, על מפעלים, על פרקי חיים שהיו לנו., מצמיח את קוצי הקיץ שעבר, מרים פקעות, מרים מחשבות מהסוג, שרק כשיש עננים פתאום עולות, כמו המחשבה: על הפינה הקטנה מול רחביה שהיה בה גן, כמו על חנות מסגרות התמונות שעדיין קיימת שם באזור, כמו המחשבה שאין תמונה אחת, או מושלמת ומסגרת ליחסים ולרומנים היא לא דבר שאפשר אפה שהו לתלות על הקיר.
מקסימום מסגרת חלולה כזו לתלות על הכותל ולהכניס לה תפילה, תפילת הגשם בעיתו ושלא יבוא עצב איתו,
גשם של ברכה.
הרבה שנים אחר כך צילצלה העוזבת או הצוחקת, גם לה יש חיים, גם היא נרטבה בגשם, למרות שבאותו בוקר נשארה בשמיכה. התקשרה ואמרה שהיא רוצה להיפגש, כמו מחפשת איזה זרע של קוץ, או פרח, שיירטב מחדש מהגשם ויפרח.
בכלל אני חושב שעם הפיס בוק וכל מה שקורה במרחבים ובחיים, המון אנשים, כי אין באמת אהבה, מחפשים זרעים ישנים אצל אקסים מיתולוגיים.
רצתה להיפגש ודיברה על המיוחדות של אז.
בכל זאת יש דברים שנחתמים בבשר, כמו הירידה הזו בגשם בשער הגיא, כשברור לך, שלא נבחרת ולא הגעת להגשים ושוב תצא לשוק האנשים והנשים.
וכמה שדיברה, אני זכרתי את המדרגות ואוברול העור של המצבות והצבאות, ואת רותי נבון שרה; על הגשם הראשון ואני ממשיך וחולף על הירידות מתייצב במפעל לעוד יום של עבודות.
יש דברים שנשארים מעבר לקו הדיווח יש דברים שענני גשם מאפשרים להסתתר בהם. ולא על זה אני רוצה לכתוב. יותר בא לי לכתוב על הרב ממדיות ו8הרב זמניות, שקיימת בחיים, שכשהעולם מתכסה בעננים פתאום אתה זוכר: צבע שערות וקולות וגם תחושות של אהבה ועזיבה.
עזיבה לתוך מה שקרא יהודה עמיחי "מישור הוויתור הגדול בו אנשים חוזרים לביתם כמטבעות עודף שנשארו בכיס בסוף היום"
או החלום, להיות נשוי בגיל עשרים וחמש, להתחיל להתרגש לקנות בית, לרכוש מעמד ואיזה נורמאליות.
והגשם של היום בבוקר,.. גשם של עזיבה, מזכיר לי שהנורמאלי החדש, זה האנומאלי הישן.
הנורמאלי זה זה, ששכח כמוני, נעלים ובסנדלים מקבל גשמים, זה שלמרות שיש לו מלא מטריות באוטו שוכח לקחת אותן.
ושוכח לעיתים עלבונות של רומנטיקה מארבע בבוקר לפני עשרים וכמה שנה. זה שרץ בין סיפורים ושירים
וכל זיכרונות האתמול וערגונות השילשום חיים בו,
כאילו היה בן עשרים.
כאילו עכשיו הוא יורד במדרגות חשוכות ברחביה. אחרי ליל אהבה. יודע שזו הייתה בחירה ו7הוא ימשיך הלאה. יורד את ירידות שער הגיא ועל עצמו. וניזכר במשפט גרמני, שלמד בחוג לפילוסופיה:, שיש דבר כזה, שניקרא; 'חוכמת היורד במדרגות'.
זה שרצה להגיד משהוא באותה דירה, או הוויה, בה היה
ולא יכל ועכשיו ברדתו במדרגות, פתאום עולה בו, אותה חוכמה על מה שהיה צריך לומר: כמו בואי נישאר, לא אוותר, רטוב.. ואולי אני לא רוצה או צריך להיות עזוב..
'גשם הוא זמן עזיבה ' זמן כניסה לעננים, לדמעות ולהבעות של אלוהים.
ואנחנו, כמו יעקב אבינו, כמו משה על הר סיני, כמו דבורה הנביאה וחבקוק המחובק, תמיד נהיה בין למעלה ללמטה, תמיד על המדרגות או סולם המחשבות, נוגעים או נותנים למלאכים לגעת בנו. בנו שאוהבים ונרטבים ועוזבים ונעזבים.
יוצאים אל האור, כמו 'חמה מנרתיקה', יולדים את עצמנו לעוד יום של הוויה, שאומרת שאפשר לעזוב הכל ולהירטב עד העצם, אבל בחיים לא עזבנו את עצמנו., וכל אלו שנגעו בנו לרגע ונגענו בהם לשניים… קיימים אתנו בארץ ובשמיים,
ו.. כשיורד גשם כולם נרטבים, כולם אוהבים, כולם יודעים..
ומרגישים
בוקר ר טוב ו שבת שלום.
שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שתפו בווטסאפ
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב pinterest
שתפו בפינטרסט
שיתוף ב email
שלחו במייל לחברים :)

עוד פוסטים מהבלוג..

בניוזלטר תמצאו המלצות לטיולים, שיתופים מהבלוג, סרטונים על ארץ ישראל ועוד.. הצטרפו אלינו!

קפה מרווה

let's save the world together