סיפור

יג באלול. לפני הרבה שנים הייתי בסטונר. טיילתי במזרח ונסעתי לעבוד ביפאן במכירת תכשיטים על בסטה ברחוב.. (אל תאמינו לסיפור, שלימדתי שם קראטה, זה לא מדויק). העבודה ביפאן קשוחה, לא ממש חוקית, על הרחוב.. בשעות הקשות של הלילה בקור, בלי ממש שפה ובלי ממש תמיכה., האנשים שקונים הם, איך נקרא לזה.. מצד אחד יפאנים רגילים ומצד שני כל מיני יאקוזה מקועקעים ומשפחות אחרות שלא ממש הכרתי קודם וגם אחר כך. חיי הרחוב קשוחים ובעצם חוץ מביצים, חיוך ואמונה אין לך שום דבר שתומך בך. אתה, כלומר אני, הייתי לבד!. לילה אחד, אני בא לפתוח את הבסטה ועל המשבצת שלי עומד מישהו אחר. זה קורא בכף יד יפאני והוא לא מוכן לעזוב את המקום. אני עושה טלפון לבוס שלי, שהוא גם חבר ולעוד חבר ישראלי שחי ביפאן ושניהם אומרים: " לך מהר !תתנפח עליו! תאיים עליו, אחרת כל הרחוב יעשה ממך צחוק ולא תוכל יותר לעבוד. אני מתלבט,... זוכר עד היום איזו חולצה לבשתי אז, משהו ירוק חקי בסגנון צבאי. ואני רץ אליו בהבעה כעוסה, מתנפח, צועק באנגלית וכו.. וזה כמובן לא עוזר. הוא לא מפנה ולא נותן לי לפתוח את הבסטה. ברוב חוצפתי, אני רואה שוטר יפאני, הולך וקורא לו ומסביר לו שהיפני גזל לי את המקום בו אני אמור לעבוד. השוטר מתעצבן וסוגר לשנינו את הבסטה לי וליפאני. מתקשר לבוס, שהוא חבר והוא אומר לי: טוב מאד עשית, עכשיו ידעו ברחוב שאתה לא פראייר. למחרת אני פותח שוב את הבסטה, אבל מרגיש בתחתית הבטן מין עצב גדול. באיזו זכות העפתי את הקורא בכף יד. הוא יפאני, אני זר, מה פתאום התנפחתי וכאלו. אבל הקורא, נעלם . אין עם מי לדבר ואין למי להתנצל. אני מרגיש כבר איזה שבוע וחצי לא טוב עם עצמי וגם המכירות של התכשיטים, על הפנים. שבועיים אחרי התקרית, אני בא לפתוח בערב והנה ברחוב לידי שוב עומד הקורא בכף יד. אני שמח . הוא לא עומד במשבצת שלי. ואני שדאגתי שאולי הוא עזב את העיר בגללי, שמח כי הוא חזר. טוב. אני אומר, אני אלך אליו ואתנצל. טלפון לחבר הבוס והוא אומר לי: שלא תעיז! יפאן זה לא ישראל, אם תתנצל כל הרחוב יצחק עליך ויעשו ממך סלט. עוד טלפון לעוד ישראלי שחי ביפאן ושוב: שלא תעיז לבקש סליחה זה אסור, הם לא מבינים את זה. אני יושב בבסטה שלי, כבר שעתיים אין מכירות, כבר עשר בלילה, שלג מסביב והבטן שלי שקועה כמו משקולת, לא נעים לי מהקורא בכף יד שעומד בהמשך הרחוב. בסוף פשוט קמתי מילאתי כוס בתה חם {אוצ'ה} שהיה לי וחציתי בהיסוס את הרחוב אל אותו יפאני שהתנפחתי עליו. זה היה מפחיד. אולי הוא ירביץ לי, אולי יקרא למשטרה, אולי הוא שוב ינסה לגזול לי. אולי זה לא נכון אבל ניגשתי והושטתי לו את כוס התה ואמרתי : גומנאסי. שזה: אני מצטער. הוא חייך, השפיל עניים ולקח את התה. הבטן שלי עלתה חזרה למעלה והרגשתי עדיין עם חששות, אבל עם לב פתוח. חזרתי לפינה שלי, היה כבר אחד עשרה בלילה ועוד לא מכרתי כלום. פתאום באופן ממש מפתיע. נחת עלי מטר של קונים אחרי קונים אחרי קונים. אם בלילה רגיל שהיה נחשב כלילה מכירות טוב, הרווחנו ארבע מאות דולר והיינו מבסוטים לאללה. בלילה הזה שהתחיל רק באחד עשרה ובעצם התחיל בסליחה, מכרתי באלפיים דולר.