משה רבנו וריטלין ו..שיראו אותנו

עין צור יזהר מדריך בעץ אלון עם ידיים וחיוך

משה רבנו.

יש סיפור יפה, שפעם הרב קוק בא לאיזה בית ספר והמורות וכולם הכינו ניקו כיתות וגם הכינו את התלמידים לכך שהוא בטח יכנס לאיזה שיעור.

אני אוהב את הסיפור הזה, כי הוא מדבר על התלמידים שידם נופלת, שתשובתם לא נשמעת, והם נשארים עם: .. ידעתי אבל לא אמרתי.
הבית ספר והחיים היו נקיים. הרב קוק סייר ובאיזה שלב נכנס לכיתה…
היה שקט והמורה שכנראה הכינה את התלמידים מראש, אמרה להם…
"ילדים בואו נראה מי יודע את התשובה לשאלה…":
"ילדים…", בטח בקול צרדני מעט, אמרה: " ילדים , מי הוריד את לוחות הברית לעם ישראל מהר סיני..?"
ארבעים ידיים הורמו ודקרו את תקרת הכיתה עם: אני אני אני.!
המורה הסתכלה בגאווה אל הרב קוק, ואולי לא אל התלמידים, ואמרה בוחנת את הידיים: "אורי בבקשה" ואורי אמר: המורה זה משה רבנו.!
המורה הסתכלה בגאווה אל הרב קוק וחייכה על הילדים שיודעים את התשובה,.
אבל.. מספרים, שהרב קוק לא הסתכל על המורה ולא על אורי, שידע תשובה, אלה על שלושים ותשע ידיים שנפלטו ונפלו באכזבה.
ואז בחדר המורים אמר למורות את המשפט המפורסם ולפני זה הוסיף הקדמה: ילדים הם כמו נרות כאשר הם נשארים בקופסה ולא נדלקים זה לא שווה לאף אחד וזה תסכול גדול ולכן,.. אמר להן,
.תפקיד המחנך הוא להאיר ולתת לכל אדם את הידיעה: שחשוב שכל איש ידע ויבין, שבתוכו דלוק נר
ואין נרו כנר חברו.
כלומר, לכל אחד יש תשובה אחרת, על מי זה משה רבנו. השם הוא אותו שם, אבל לכל אחד יש דמיון קצת אחר.. סיפור שהוא מתחבר ודרך בה ההורים סיפרו לו על משה.
ואין נרו כנר חברו
ומצווה וחובה להדליק את הנר ולעשותו לאבוקה. ולהאיר את העולם כולו.

הרבה פעמים בכיתה ובחיים ידעתי, כמו כולנו, את התשובה, אבל לא הרמתי את היד, או טעיתי בחישוב, או פשוט חלמתי בזמן השאלה.
אבל למשה רבנו התחברתי מהסיפור הראשון על הבית ספר שלו,.
כששואלים אותו אם הוא רוצה כתר..?. והוא כן , כמו כל ילד, הוא רוצה כתר, הוא רוצה למלוך ולנהל ולהרגיש בעל הבית של העולם.. לא על חשבון ולא נגד. פשוט להרגיש מלך בחיים.
אבל העולם מסוכן ומעמדי, וכשהוא שולח את ידו אל זהב הכתר, בא מלאך, נדמה לי גבריאל, ומסיט את ידו אל הגחלים. להצילו מהביקורת וההמתה של חרטומי מצרים.

איזה מין סיפור זה… משה מכניס את הגחלים לפיו והופך כבד פה לכל החיים.
שלא ניטעה, אותו כבד פה דיבר עם אלוהים והוציא את ישר אל ממצרים כי הבין חופש.
את הגחלים שלי,, אני מתרגם כריטלין .
אבל עוד לפני הריטלין ועוד לפני הבית חולים קרה לי משהו מוזר:
בקיבוץ שלנו, שהוא אמריקאי, דר סוס, היה כוכב ו"המלך צב צב" עם הכריכה הירוקה והסיפור המופלא היה ספר שמאוד אהבתי.
הצבים עם השריון… חייה מופלאה ועתיקה, .. נמצאים בבית ומוגנים מהעולם כך אולי רציתי להיות.. חיים באגם והכל מושלם. עד שהמלך צב צב רוצה לעלות קצת יותר גבוהה וקורא לצבים האחרים שישבו "גב אל גב צב על צב" והוא אט ולאט.. יטפס עליהם ויראה יותר ומה שהוא רואה יהיה שלו.
תכלס חלומו של כל ילד, שהעולם יהיה בכף ידך שמה שתראה (לא דובר כאן על בעלות ) יהיה שלך..
קצת לא נעים מזה שאתה צריך צבים אחרים שיגביהו אותך. אבל הי, להיות מלך זה כיף כולנו רוצים זאת
בקיצור
הייתי מגיע, זרוק רגליים ובלורית, על הכתפיים של אבא שלי, אוחז את ראשו בידי ונכנס לבית הילדים שלנו וצועק:, אני אני המלך צב צב איזה כיף..
ידיים של ילדים יכולות להישמט מאכזבות במהירות.
וערב אחד ניגשה אלי המטפלת, או אולי אפילו זה היה ההורים ואמרו לי: מה מלך ? מה מלך צב וצב ?יש גם ילדים אחרים.
ואל תישכח שבסיפור, הצבים התמרדו ולא היה מלך והיה צב ששיהק ו8כס המלכות התמוטט
אני זוכר את העלבון
כאילו למרות שזה בעולם הדמיון .. עשיתי משהו אסור, רציתי דבר סוטה או לא נכון.
התכנסתי בשריון מין תנועה כזו של עזבו אותי לא צריך אתכם והמשכתי שלוח בלורית עם עיניים כחולות … כמה חודשים אחרי זה כבר עשו לי שריון אמיתי. לקחו אותי וגיבסו את גופי (הייתי בבית חולים עם איזה עניין ברגלים קרוב לשנה) גם היום הדיבור שלי על זה קשה מגרד נבוך ומלא הדחקות.
איזה יום בכיתה ו' ישבנו בשיעור, בטח לא הקשבתי, פתאום נכנס לכיתה שלנו מושה נויפלד, הוא היה הטבח ואחראי על חדר האוכל. לנו בקבוצה, היה גן ירק,יש נושא כזה בקיבוץ גן הירק, ואני שהייתי פעיל מידי בכיתה, נתנו לי להיות פעיל בגן הירק.

משה נעמד מול הכיתה והירה , המחנכת בדרמטיות התלחשה איתו ואז אמרה: ילדים למושה, (במבטא אמריקאי ) ייש שאלה אליכם.
משה נ' נעמד מולנו, החולצה שלו הייתה עם כתמים של לכלוך מבישול והוא אמר: ילדים נגמר לנו בחדר האוכל הפטרוזיליה אולי יש לכם בגן ירק לתת לקיבוץ לארוחת הצהריים.
עשרים ידיים הורמו בכיתה ודקרו את התקרה עם הפלורוסנטים והחורים הלבנים אקוסטיים.
אני אני אני אני, יביא לו צעקו כולם.
הירה, סקרה את הכיתה ואז אמרה: יזהר אתה שמשקיע בערוגה תלך ותביא לו. עד עכשיו אני זוכר:, אני ומשה הלכנו לגן ירק בחוץ ליד מגרש הכדורגל ועם מספריים כסופות של גזירות ניר, שאף פעם לא הייתי טוב בהן, גזרתי עבורו ועבור הקיבוץ חבילות ענקיות של פטרוזיליה ריחנית ורטובה.
תודה אמר משה
מבפנים מתוך השריון של ילד ריטלין ופחדי לילה בכיתה וו' חייכתי עד השמים
לדעתי כל ילד צריך משה רבנו שיוכל לקבל ולתת לו פטרוזיליה או להגיד את שמו . רק לפני שנתיים מישהי אמרה לי.. בטח הם ביימו לך את זה אבל זה לא שינה לי,
אני זוכר איך קטפתי פטרוזיליה לאלוהים של צירופי המקרים והמבוגרים שפתום צריכים אותך אולי גם בשביל הסיפור הזה.
לתת לכל אדם להדליק את הנר שלו ולהבין שזה לא על חשבון אחרים זה רק מגדיל אור
יום מואר ונהדר
מיזהר

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שתפו בווטסאפ
שיתוף ב print
הדפיסו
שיתוף ב pinterest
שתפו בפינטרסט
שיתוף ב email
שלחו במייל לחברים :)

עוד פוסטים מהבלוג..

סגירת תפריט

בניוזלטר תמצאו המלצות לטיולים, שיתופים מהבלוג, סרטונים על ארץ ישראל ועוד.. הצטרפו אלינו!

קפה מרווה

let's save the world together