סיפורים מהרובע היהודי

נחלאות

בירושלים ברובע היהודי, יש, מעין אווירה מיוחדת. כשאתה מסתובב שם אתה מרגיש שהרחובות לוחשים לך סיפורים.


כשנהייתי מפקד יחידת ההסברה 'רובע יהודי' הכירו לי ברובע מספר אנשים, שהיו לוחשי סיפורים. הם היו מעיין מבוגרים כאלו, שלחשו לי את סיפורי הרובע וסיפורי החיים שלהם. היה, יהודה אל דמע, איזה מין שם.. בקיבוץ בוודאי לא היו לנו שמות כאלו, הוא היה מומחה לתולדות הרובע ובננו לבין עצמנו קראנו לו, יודה יום אחד אחרון,
כי ההתמחות שלו הייתה בתערוכה ומוזיאון שנקרא יום אחד אחרון.
ויודה היה נמרץ כזה, עם מצח גבוה, שתמיד נראה בוהק מזעה. שער שחור גם מזיע, תנועות מהירות וחיוך דחוף, של כאלו שדחוף להם לספר סיפור אמיתי.
היה לו איזה מרכז, מעל הקרדו, ושם הייתה תערוכה שנקראת יום אחד אחרון.
ביום שהלגיון הירדני כבש את הרובע. נכנס חייל בריטי עם מצלמה וצילם את היום האחד האחרון של הרובע. היה שם בתערוכה : לגיונר עם חגורת כדורים צולבת מושך ספר יהודי,
היו שם אנשים כפופים במסדר כניעה,
ילדים מפותחים ומפוחדים, המון של אנשים שסוחב על גבו ציוד ורהיטים מהבתים הכבושים.
מלחמה היא דבר נורא ויודה החזיק ואצר את התערוכה ברובע המתחדש.
לתערוכה קראו יום אחד אחרון ויודה הכניס לה המון חיוך, כי הוא הכיר את הסיפורים של רוב אלו שהיו מצולמים:,
למי היו נשואים, מי הוריהם במה הם עסקו לפני היום, אחד האחרון.
לפני מספר שבועות, בגלים הראשונים של הקורונה, הדרכתי את 'גבעת חיים' בשמורת פורה.
מלא שם עשב ואימהות מהמרכז, שחתכו עם הילדים מעוד יום בית ספר משמים. ואנחנו טיילנו… ומלא שם כלניות.
ואז נזכרתי בשיר של נתן יונתן על הכלנית הנדהמת, והקראתי אותו:
' היה להם הכל.. מדבריות וארץ לא זרועה.. ולא ישכח איך כלנית נדהמה במדרון
והמשפט האחרון הוא: היה להם הכל
אבל הזמן בכליהם פתאום אזל…'.
והייתה ברובע עוד דמות פלאית אוטנטית, קראו לה יוסי פניני, הוא היה דתי עם זקן ומבט של:, אני דתי – אבל מה זה חגגתי ומכיר מאת החיים.
והיה לו קטע לעמוד על אבן מהתקופה הרומית בתוך כיכר האהבה של הרובע (קוראים ככה לכיכר, כי שמה יש מלא פגישות שידוך).
יוסי עם הזקן והמצח המתחבר לקרחת וידיים גדולות, היה עומד אל אבן ענקית רומאית ואומר: אני מרגיש איך העבר של המדרכות לוחש לי .. לשבילים של הלב ולדרך שהיום אני הולך בה למכולת לקנות חלב..

והייתה אלינור היא הייתה יפיפייה ופיה ורקדנית אומנית
ומסתובבת בלילות .. ומעבירה לנו סדנאות אומנות:
"קחו מסגרת פלסטית של 'שקופית' ותשימו אותה מול הנוף ותציירו את הרגע בתוך המסגרת"
הייתה אומרת., היא הייתה נשואה לאומן מפורסם ומורה בבצלאל והייתה יפיפייה וידעה את זה ולימדה אותנו מלא דברים כמו:, שברובע מותר להציץ דרך החלונות, כי מי שגר פה גר במקום לא פרטי, ואם אתה רוצה ללמוד את הרובע תציץ לבית של אנשים ואל תסתכל רק על העתיקות ותיקרא את עיתון העיר ולא רק היסטוריה.
היא גם סיפרה איך בעלה בא ולקח אותה מאיזו חפירה ארכיאולוגית ומנישואין קודמים לא מוצלחים.
הרובע היה וגם היום, מלא בסיפורים
וגם אני הפכתי אחד כזה, הייתי אוסף חבורות של ילדים מחצר החוש,, האמת הם באו אלי ליחידה, ואני הייתי מספר להם על המלך צב צב. ועל הצב מק שנמאס לו שיושבים לו מלכים זרים על הראש.
מדגים פרצופי צבים. משתטה איתם כשהחיילות והחיילים שלי לא רואים. כמה אני שתוטניק – רק אחרי זה תפסתי שבגלל זה דווקא החיילים והחיילות אהבו אותי .
פתאום אני תופס:, יום אחד אחרון, המלך צב צב, ואלינור מתחילה רומן חדש, ויוסי פניני על האבן מהחורבן של רומי, הם כולם סיפורים של שינויים. ירושלים החג, לא חוותה עליות לרגל, אני מתגעגע אליה.. ברגיל אני נמצא בה מספר פעמים כל שבוע.
אני מתגעגע לריח הבייגלה ולכיפה המנצנצת ולהר הזהב והבית ולהר ציון ולדמויות הנהדרות שלה: לאריק ולדוד ולקבצן המברך.. ולזה שאומר שהוא לוי ומתפרנס מהשם..
אני מתגעגע למדרגות המפותלות ביחידת הסברה רובע
להליכות שלי בין הקשתות הלוחשות., לאבנים שמה זה לא שותקות.
ולבית החרב והחי של ערש האנושות והתקווה לאור.
ואפילו לבכי של זו שהייתה חברה שלי אז ובכתה אחרי שהיינו שם מאד יחד באחד החדרים.
לסיפורים למהויות לאנשים ללחישות לאבנים לחיים
בוקר אחד..הדרכנו ש' ואני את ראש אכ"א. הוא היה אלוף ובא להחליט על גורל היחידה שלנו אם מגדילים או סוגרים. עמדנו עם דקרון לחוץ וחיכינו להדרכה, שנראתה גורלית, וכל הזמן שחכתי מה אני רוצה לספר ולהגיד. ואז ש' שהייתה משקית צעירה, אבל נשמה עתיקה, אמרה סיפרה לי: איש אחד התכונן המון למבחן על הנמלה, למד עליה הכל. ביום של המבחן פתאום הוא פתח וראה שכל השאלות הם בעצם על הפיל. הוא לא הכיר טוב את הפיל, אבל במקום להתייאש כתב מבחן מבריק בו אמר: הפיל הוא גדול בניגוד לנמלה שהיא ככה וככה וככה
וככה
צלח את המבחן בדיבור וכתיבה על מה שהוא מכיר מול החדש שעוד לא ידע אותו.
ירושלים יראת השלמות מלמדת אותנו חורבן ותקומה ושתמיד אנחנו מכירים סיפור טוב להעביר איתו את המבחן הלילה המבוכה והחיים. ראש אכ"א החליט להגדיל לנו את היחידה ואני מאחל לכולנו חג שני שמח ומואר חג של ספירת הסיפורים והברקת אבן הספיר הלוחשת לנו משמעות ועניין בחיים שלנו חג שמח. חיים חדשים מתחדשים טובים בהם אנחנו גיבורים מאירים.

שתפו בפייסבוק
שתפו בווטסאפ
הדפיסו
שתפו בפינטרסט
שלחו במייל לחברים :)

עוד פוסטים מהבלוג..

בניוזלטר תמצאו המלצות לטיולים, שיתופים מהבלוג, סרטונים על ארץ ישראל ועוד.. הצטרפו אלינו!

קפה מרווה

let's save the world together