בלילה הראשון שהדרכתי את טיול אלכימיה הלכתי קודם לתחנה מרכזית.
זה היה טיול שבניתי על החיים האפלים מוארים של תל אביב ושלי שחזרתי אליה כמה חודשים קודם מהודו.
נווה שאנן היה מלא בפועלים זרים סינים רומנים אפריקאים אני עוד הייתי קצת בלונדיני
והיה מעט מפחיד ומגרה בצורה מביכה
אה, גם היה מלא מכוני פורנו וגברתנים משופמים ששמרו עליהם.
היו לי שעתיים לטיול הראשון שהוזמנו אליו הרבה מחליטנים,
אז הסתובבתי באזור התחנה הישנה עם ריח התירסים של התאילנדים והבגדים המהודרים של הפיליפינים.
נכנסתי במקרה לאיזה חדר מדרגות ועליתי לחפש עוד נקודה ואייטם להדרכה
לא ידעתי ממש מה אני רוצה להגיד אבל המקום גירה והסעיר אותי
הדלת הייתה לבנה ומברזל נגד משטרות
וכשפתחתי אותה זה היה מדהים שטיחים ופרחי פלסטיק מהודרים
וחברוה צבעונית של אפריקאים
לאורך הקירות היו שמות
: הילדיים, הכוהנים, המוזיקאים והרוחניים.
אחרי זה התברר לי שהרוחניים הם המבורכים, תכלס אלה שכשיש להם בעיה רפואית, אצלם הם מטפלים בענין .לאחד מהם קראו… לא נגלה.. אבל באמת הוא היה מדהים.
התחברנו מיד הם ראו בי מעיין משיח שבא להראות אותם ולהבין מש/הו.
דילגתי לתחנה החדשה ופגשתי את הקבוצה
שנים על שנים הייתי מגיע אליהם. זה היה מדהים מה שהיה קורה לקבוצות. בחוץ כולם היו נראים שחורים ומאיימים ובפנים מאחורי דלת הברזל הלבנה היה אור
הם היו לבושים גלימות לבנות שרים לישראלים שהיו עסוקים אז בשיא תקופת ההי-טרק בבסף ופינוקים,. והחברה' של הכנסייה הזו היו שרים ומדברים על החיים
ולאנשים פתאום הייתה פתיחה של הראיה, הם האפריקאים, לא הלכו לרופאים והיו מאד מפותחים מבחינה רוחנית.
פעם באו אלי לברקאי וכשסיפרתי שיש לי בעיה בעץ האלון עם הרבה נחשים המכשף המרפא התרכז.. ושאל אותי: פגעת בהם. אמרתי שלא.
טוב מאוד אמר אתה לא פוגע בהם והם לא פוגעים בך.
אחר כך לקח אבן גיר ושרטט על הקרקע כמה סימנים
לא ראיתי שם יותר נחשים.
הם היו מארחים סיורים של המשטרה והיטק וביטוח ואת כל התרבות הישראלית של עולם העבודה שעכשיו בסגר (חוץ מהמשטרה) והיו חלק מלילה ארוך של טיפוסים, שכל אחד בדרכו עשה למודרכים מה שנקרא בבודהיזם שבירת הראייה.
היינו נכנסים מתחנה מרכזית לרוטשילד במדיטציית הליכה והיו קטעים שהיה אסור לדבר גם עם רחוב תפגוש חבר.
ביקרנו בלילות האלו ברסלבים ומורי יוגה והרי קרישנה ומורים ומורות רוחניים
ראיינו נערות רחוב ועשינו תרגילים בקרן רחוב שצריך לפגוש אנשים
הכל היה בהשתדלות לפתוח משהו.. בראיה שלנו את תל אביב והחיים המודרניים מערבים.
באיזה שלב ציני המשטרה גירשה את האפריקאים
ואני כבר עזבתי את תל אביבה לפעמים אני עוד מדריך את טיול אלכימיה שגם קראתי לו הדרך אל האושר.
תל אביב בטח ריקה
אף אחד לא מקריא את השיר: האמת הפשוטה החותכת היא שאין לנו לאן ללכת (דוד אבידן).
אף אחד לא מדבר על השיר: עבדים של ברי סחרוב ועל זדה שישבנו על נהר אספירין לא שומעים לא רואים.
כולם בבתים והאפריקאים בטח חזרו לגאנה
טיול אלכימיה, אמרתי וכתבתי למודרכים: שהוא עוסק, באומנות עתיקה שהמדע לא מכיר בקיומה, האומנות של להפוך חול לזהב,.
והייתי מוסיף שהאלכימאי בסופו של דבר מתנתק מהמחשבות והתכונות הכבדות והוא עצמו הופך לזהב
אולי מה שאנחנו עוברים עכשיו זה אלכימיה
כל חיי החול נפסקו
אין גבוה ונמוך
מתחנה מרכזית לא נוסעים לשום מקום
אז שבת אלכימיה של שלום
