זה ארבע בבוקר, הסוף של דצמבר,

אני כותב פתק.. רק לראות, שזה אתה ואתה שם ואולי יותר טוב לך.

כך מתחיל, לאונרד כהן את" "מעיל הגשם הכחול".
ואז ממשיך : ניו יורק קפואה, ובאיזה רחוב אני עוד שומע תקליטים, נדמה לי קלינטון סטריט.
ומדבר על חבר, שנגמל או לא, ובכל מקרה נסע רחוק.
תמיד דמיינתי חבר שנסע לאיזה משהוא, עם קקטוסים מעבר להרי החושך.
הוא לבד, עם מחברות שירה סודית ואפילו האהובה של לאונרד כהן, המצליחן מתאהבת בחבר הזה שמחוץ לזרם.

לפעמים דמיינתי את עצמי החבר מחוץ לזרם, זה שלא התפרסם,.. שיש לו מעיל כחול והוא לבד מול או ליד הזרם. איזו אהובה באה אליו לתקופה, אבל הוא אי שם בחוות הקקטוסים מחוץ לזרם., בזמן שלאונרד כהן מקבל מחיאות כפיים על שיריו.

כתיבה תמיד נראתה המפלט . המקום בו ניתן להגיד הכול, את הרגש הסמוי את הרגשנות שלרוב נתפסת כחולשה. איך אמר נתניהו: אני איש חזק מאד עם חוסן נפשי.
הוא הבטח לא כותב שירים, חשבתי לעצמי . יש לו חוסן – על הנפש.
ובכלל החיים התחלקו לי:. לרגשנים וללא רגשנים
והלא רגשנים תמיד כאילו, ניצחו, במכות, בבנות, בוועדות, בסידורים
ולפעמים גם בכסף.
לילה אחד ישבתי בקפה טעמון בירושלים. מי שמכיר, זו המקבילה לכסית, המקבילה לקפאים שסרטר ישב בהם בצרפת, המקבילה לאקדמיה של אפלטון וסוקרטס.
אבל זה היה בירושלים, ליד כיכר מנורה והיו שם בערך שמונה שולחנות פורמייקה ו 'חמיס' הכהה, שהיה מכין ארוחות בוקר בעשרים וחמש שקל: ריבה חסה חביתה לבן, וזיתים בלי שום גנדור ששם יצאו הכי פלט ועם עושר של שיר הייקו.
הייתה שם וודקה בשבע שקל וסטוק 74
ושבע שבע שבע
ומלא טיפוסים, שגם אם היו צעירים היו זקנים.
כאלו ששוב שחכו להתגלח.
נשים עם צער ושער צבוע מידי לבלונדיני
ונערים כמוני וכמו י' שמידי פעם ישבו שם.
הבעלים היו שניים מבוגרים חביבים עם כיפה שהמפורסם שבהם היה מורדכי עם הדגשה על המוו.
למרות שהגיש לכל מפורסמיי הארץ קפה, היה שמור לו חיוך מיוחד בשבילי. הוא היה אומר: שוב.., נו,.. שוב הגעתה!!, ואם הייתי בא עם בחורה ובאתי כמה פעמים עם בחורות שונות הייה מפנק אותי עם ברנדי או לוקסוסובה מין וודקה ..זולה.
ארוחות בוקר אכלנו שם בימים של בדידות מרופדת בעוד כמה כמונו שזרוקים מחוץ לרחובות הרחבים של החיים. הקפה היה מול הכנסת הישנה והראשונה ואולי בגלל זה הייתה לו הילה של תרבות ושירה ועיתונאות- כאלו שכותבים על המעשים וההחלטות של החוסן נפשי. אני לא ידעתי את זה.. פשוט נמשכתי למקום: לזיתים הפשוטים לריבה בקעריות זכוכית קטנות ולחביתה עם גבינה לבנה וטוסט.
ישבתי, ישבנו, שם הרבה. היה לי חבר ירושלמי שהרבה היינו מגיעים לשם יחד או לבד או קובעים להיפגש שם. בכלל הינו כמה חברים שבאים לשם להטעין את הטלפון הנפשי שלנו.
אה, תמיד היו שם תערוכות ציורים של אומנים למכירה. מעל הקפה בבית הקומות הייתה לי פעם חברה שהייתה מנקה שם משרדים. ומאחורה היתה חצר. הרבה פעמים יצא לי ללכת לצד של הקפה להתחבק ו או לחפש ולמצוא לרגעים חום .. לא דרמטי אבל קצת יותר מנס קפה.
על הקיר למעלה היה תלוי שלט: רק שלא נתחרפן.

החבר שלי מירושלים באיזה שלב הפסיק .. להיות רגיל.. עבודה.. משפחה קרירה..
אני חזרתי לקיבוץ הקמתי בית במושב וניסיתי בכל כוחותיי או חלק מהם, לזרוק את 'מעיל הגשם הכחול' הלא נורמאלי. פה ושם כתבתי שירים כתבתי סיפורים. מקווה להתפרסם כמו לאונרד' או להפוך לכהן.
על הקיר של טעמון היה שלט: 'רק שלא נתחרפן'. היינו מגיעים לשם בימים של שלג או חום או אחרי הפגנות או אחרי סרט עם אהובה חדשה בשם אירוס נניח,.. ומרדכי קופ היה עושה לה ולי כבוד ושטיקים עם ברנדי 777.
פעם ישבתי שם באיזה חורף מיואש… ונכנסה אחת מהנשים של טעמון, כאלו שהיו צבועות בלונד עם איזה יילד מפעם, או אימא שהן מטפלות בה, ואמרה : אתה חייב לכתוב תיקח את השירים שלך לסטימצקי מה אכפת לך תכתוב. אז אני כותב כמו שאמר לי פעם יגאל שוורץ: אתה יכול בלי זה?
חמיס הערבי, ראה את כולנו והכין ארוחות בוקר במין שתיקה חכמה של:, אני לא משחק את המשחק המשוגע שלכם של אומנות בודדת, אבל מה זה מבין – כי בעלי החוסן הנפשי מזיינים אותי.

החבר שלי עדיין גר בירושלים והוא חבר טוב ומוכשר ונהדר
לא מזמן אמרתי לו:, תראה כל העולם נהיה עכשיו כמוך: לא עובד, לא בקרירה, עם שאלות וחששות.
ומחכה לשינוי. נראה לי שמה שאפיין את על אנשי טעמון, זה שהם חיכו לשינוי לאיזה טעם חיים חדש שיתגלה
לאיזה מעיל גשם כחול של הבודדים שיעשה שלום עם השירים. להכרה בדרך של השבילים והלב, של צידי הדרכים הגדולות. של מאה מטרים עשירים ליד הבית וטעם חדש ומלא און… טעמון. שבת שלום בטעמים בשירים בחברים באהבה וטעם של משמעות.. שוב שבת שלום
לא יודע למה נזכרתי בלאונרד המעיל הגשם הכחול ובטעמון אולי בגלל הטעם החדש שבא באהבה לעולם.