קראו לו דניאל אל חי אני. ככה הוא לפחות אמר. הוא ניגש אלי בלובי של המלון הענק בפורטו באנוס.. אתר יכטות פאר בדרום ספרד , ושאל בביישנות אם אפשר לשאול שאלה. החולצה הלבנה שלו הייתה מקומטת כאילו לא רגילה לטיסות ומלונות, הזקן היה חרדי עם קצת שיבה והוא היה די רזה.
אני בכלל, עם המדריך השני, עשיתי עיניים לפלומה. נציגה של איזו חברה ספרדית שמכרה משהו בלובי וחלום לצאת עם מקומית בערב, לקרוע את פורטו באנוס ואת חלומות הקיבוץ הפרובנציונלים. "מה זה פלומה?" שאלתי אותה, והיא או המדריך השני אמרו: זה יונה.. היא הייתה גדולה חייכנית, ישבה ליד שולחן כזה של קבלה וחיוכים, שיש בלובי של הרבה מלונות ועשתה לי עיניים
ואז קלטתי אותו מקצה הלובי, עם המגבעת והזקן והחולצה הלבנה, עושה את כל הדרך בלובי, מהסס אלי: " אפשר? רגע?.. לשאול אותך משהו?"
והוסיף "אתה ישראלי נכון?" פורטו באנוס של אז הייתה נמל יכטות של עשירי אירופה והמפרץ, ואתר נופשונים ישראלי. אני הייתי בטח עסוק בלהחתים אנשים לאיזה טיול 'אופשנל' בלילה לריקודים או משהו והאווירה הייתה של תיירות וגם שוק.. ידענו שאם לא נמכור טיולי אופשנל, השכר היומי הוא קטן מידי..
אתה לא מצפה בלובי של מלון כזה, לפגוש בחור חרדי. בטח לא בספרד באזור הזה, שקשה היה למצוא בו מסעדה שלא מגישה חזיר, שלא לדבר על כל הברים שמעל הראש שלך תלויה שורה ארוכה של גושי בשר לא כשר עם מין צלוחית כזו מתחתם שהשמן לא יטפטף עליך .
"לאן הביאו אותי?!" הוא גמגם לי, מזיע מעט.
זזתי איתו הצידה ולרגע של חסד שכחתי מפלומה מהאופשנל שצריך למכור, וממשחקי הורדות הידיים ופתיחת הלב עם הנופשון.
"מי אתה?" שאלתי. " אני מנהרייה" אמר "דניאל". היו לו עיניים שחורות חזקות, כמו אלו שאני אוהב:, של כאלו שנחתו מאיזו חללית, לאיזה מרחב והם סוקרים אותו בערנות בלי לשכוח מאפה באו. הוא סקר את המרחב הזה קצת בתמיהה אפילו כעס ועלבון.
"איזה מין ארץ זו?!" אמר "הכול פה לא כשר" . "מה אתה עושה פה?" שאלתי, זה היה ברור שהוא לבד.
"אל תשאל" אמר. "אני מנהרייה עובד בזוגלובק, הייתה לנו תחרות העובד המצטיין וזכיתי מקום ראשון.
לא אוהב את חוץ לארץ, אני, אבל שלחו אותי פרס לחו"ל.
דווקא לספרד".
שתבינו, חדר אוכל עם ארוחת בוקר בספרד:, עגבנייה היא מצרך נדיר, אבל לא חזיר.
"נו ואיך אתה מסתדר?" שאלתי, וביד הדפתי איזו מטיילת ששאלה: ' אם שווה לצאת לריקודים..? או לכפרים הלבנים,.. דווקא?! '
"בוא תראה" אמר ולקח אותי למעליות. הוא כולו היה מתרגש, כמו מישהו שמצא ילד אחד בבית ספר של מאות תלמידים, שמוכן להתייחס אליו. "בוא בוא איתי לחדר" ובטח הפליט איזה: ' ברוך השם שיש אנשים כמוך עם עיניים ולב שמבינים אותי.' . כמובן זה קנה אותי.. גם המבט שלו שראה, שאת נפש, בכל הלובי הזה וחיפש כשרות.. וגם מישהו לדבר איתו.
עלינו לחדר שלו והוא הראה לי שתי מזוודות ענקיות מלאות שימורי טונות ומנות חמות.
"אשתי הכינה לי" אמר "אין בעיה אני אוכל את כל זה,. לא מתקרב לחדר אוכל שלהם,. אבל שבת! ?
שבת עוד יומיים ואני מחפש אפה לעשות שבת, זה מה שרציתי לשאול אותך."
ישבנו על המיטות בחדר שלו.. די שכחתי מהקבוצה ומהצורך להתפרנס ולקבל מחמאות והוא התחיל לדבר רוחניות: "דבר ראשון" אמר
"אין מקריות בעולם., כל מקום שהשם שולח אותך זה לא מקרי.."
והסתכל עלי בעיניים השחורות העזות
"כל מקום שיהודי מגיע ,יש לו איזה יעוד . לא תמיד הוא יודע את זה, אבל יש לו איזה יעוד לגאול משהוא לאסוף ניצוצות לחבר..
הנה גם אתה". אמר לי. "גם אתה, קיבוצניק, אבל בטח לא אוכל את כל האוכל הזה שלהם. והעיניים שלך טובות בטוח יש לך כאן איזו משימה..אולי עם האנשים שלך"
הדברים חלחלו,. כמעט תמיד, אם יבוא מישהו ויספר לי: על משימה יותר סודית, אמיתית, שליחותית , אני אתרגש ואקנה אותה..
"דע לך" אמר "הקדוש ברוך הוא לא סתם שלך אותך לכאן לספרד! יש לך משהו של הנשמה כאן"
באותו רגעי שחכתי מפלומה ומהתוכנית לקרוע את הבארים של פורטו באנוס.
ירדנו למטה ויחד עם המדריך השני עשינו כמה טלפונים. מצאנו קהילה יהודית בגיברלטר. מרחק כמה שעות ומעבר גבול ידידותי, מאפה שהיינו. הקבוצה כבר דחקה בי לצאת מהלובי, אבל אני התיישבתי עם דניאל אלחיאני בספות האפורות.. "אתה תיסדר? " שאלתי
"כן"
אמר: "ואתה ?" שאל,
"אתה תסדר עם הקבוצה? תמצא למה הקדוש ברוך הוא שלך אותך לכאן?.."
אמרתי:, שאולי. זה תמיד היה מפחיד לקפוץ לעומק הזה של מה השם רוצה ממני. ומה אולי אנשים שמדברים בשמו רוצים.
הוא נתן לי פתק עם השם שלו: " דניאל אל חי אני " ככה הוא רשם.
כמה פעמים אחרי זה הגעתי לנהרייה לזוגלובק, חיפשתי אותו. לא היה להם שום עובד כזה, הם גם לא שמעו על תחרות ששולחים עובד מצטיין לחו"ל, אבל אולי לא דיברתי עם הנכונים. פעם גם הדרכתי בירושלים את הנהלת זוגלובק,. גם להם, שום דבר מהסיפור לא ניראה הגיוני.
פלומה פרשה כנפיים למחוזות הסיפורים. דניאל אל חי אני, נסע לעשות שבת בקהילה היקרה של גיברלטר. היו מקומות בספרד שעברתי בהם והרגשתי ניצוצות משמעות עבים של יהדות וזיכרונות מאבקים אפלים
המשכתי: אל ובחיים ולהיות אני, המשכתי להדריך שואל או מחפש, למה השם שלך אותי לפה, איזה ניצוצות אור עלי לגאול ואפה כבר אפשר לעשות שבת אחת כשרה בעולם הזה.
בוקר טוב.
