אל תשפץ. שמעתי את הקול.
תשאיר את זה ככה.

אתם מכירים, שפתאום אתם שומעים איזה קול פנימי בתוך העשייה, או כשאתם הולכים על מדרכה, או בשיחה עם מישהו.
מה מותר או לא כדי, להגיד
והקול שונה מהקול הרגיל שלי.
הכל רגיל… . אני בקולי הרגיל מספר לעצמי, או יותר נכוון החלטתי לשפץ מדף, או כתיבה, ולפעמים את החיים, ופתאום אני שומע איזה קול;', לא אל תעשה את זה, תלך מכאן, או תלך משם.
כשהיינו קטנים, בחצר המשחקים, הייתה לנו מין אמירה: אם יש אלוהים האם הוא יכול לעשות אבן שהוא בעצמו לא יכול להרים אותה.
האמירה הזו הייתה סותמת את השאלה אם יש אלוהים ומחזירה אותנו להתמודדות הזו, הלבד עם החיים.
ובאמת זו שאלה, אם יש והיכן הוא נימצא ואיך שומעים אותו. ממש עכשיו מה הוא אומר:
אומרים שעם ישראל ראו את הקולות. איזו אמירה ענקית זאת, לראות את הקולות ולדעת באמת לדעת, מה הקול הנכון.
בנסיעה השנייה שלי להודו פגשתי זמר חרדי חוזר בתשובה. קראו לו יצחק פוקס והוא היה מהדור הקודם, של מין אורי זוהרים כאלו, שכשחזרו בתשובה עברו מתל אביב למאה שערים.
דיברנו הרבה, בין ההופעות שלו בפלולם גואה ומכל מה שאמרנו אני זוכר אותו אומר משפט אחד: 'אין שמחה כהתרת הספקות '.
אני מעריך ששאלתי אותו את השאלה: האם הוא שמח? האם הוא מאושר? ואיך הוא יודע מה נכון?
והוא, אני זוכר, מתוך כרס וזקן ומבט מחפש וערני אמר: "אין שמחה כהתרת הספקות".
אני מנסה לחשוב, אם חוויתי פעם את שמחת ' בית …. התרת הספקות '
את הבית מקדש הזה, שנפתח ובו אתה רואה את הקולות ואת תפקיעדך בעולם ויודע בתוך כל הגוונים מה באמת נכון מהו הקול מה היעד והיעוד…
איזה קול זה מעצלנות, או מתאוותנות, או באמת הקול של אלוהים פנימי אמיתי.
האם היה לי רגע כזה, בוודאי היו מלא. לפעמים אחרי זה היו מתעוררים הקולות של ההחלטות
של התרבות והספקות.
והי . ,,, האם אלוהים יכול לעשות אבן שהוא לא יכול להרים אותה. פרדוקסים של תקיעות והתפתחות.
פעם לפני כמה שנים,
כשחזרתי לקיבוץ ביקשו שאערוך יום כיפורים. הייתי אז יותר במנהגים דתיים
ואמרתי: בסדר, אבל לפני זה נעשה למי שרוצה תפילה .
בחסידות השומר המעיר, בה גדלנו זה ממש ממש לא מקובל, סוג של חילול הקודש, אבל בגלל שלא הייתה תוכנית אחרת התפשרו ואמרו: שבע עד תשע צעירים שרוצים יתפללו ואחרי זה שיחה על משמעות יום כיפור.
אני זוכר עד היום את מבטי שאת הנפש, של חלק מהוותיקים כשהגיעו ברבע לתשע וראו אותי עם כיפה ועוד כמה צעירים. אבל הייתה בזה ברכה.
אחרי זה אמרו לי, שמישהו אמר:, איך במועדון שקיבלנו מתרומות על השואה מזכירים בני קיבוץ את אלוהים, שלא עזר לנו.
וחבר דתי, ניסה לנחם אותי ולהגיד:, תראה איזו רמת אמונה גבוהה יש להם, שהם חושבים ומצפים מאלוהים שיעזור אישית לוחצת ומחבקת בשואה.
מאז, יום כיפור אנחנו עושים בדשא בסוכה בשטח הפתוח ללב ולשמים, ולא במועדון.,
ואלוהים אפה הוא עושה יו8ם כיפור ואפה הוא אני מוצא ומוציא את הקול היחיד הנכון.
הוא אומר: תכתוב ותספר את הסיפור המינורי שאתה זוכר: יום אחד בעת שירותי את ירושלים, הלכתי ליד שער יפו עם מדים ודרגות וחשיבות ומיהרתי ליחידה. היתה שם אישה יפה עם עגלת תינוק וכנראה פאה . היא היתה דתייה והסתבכה עם המבטא האמריקאי וכל המדרגות ליד הק4ישלה בקיצור דרך הארמנים. לא יודע למה, אבל במין חסידות ששמורה לשומר המעיר ולקיבוצניקיות, שאומרת שלום במדרכות, שאלתי אם היא צריכה עזרה והרמתי איתה את העגלה דרך הרובע הארמני.
היא התרגשה וכשסיימה והגענו לרובע היהודי הורדתי איתה את העגלה . התרחקה כמה צעדים אחורה, שאלה כמה שאלות, כמו מי אתה ואיך קוראים לך ואז אמרה את הקול הבא : שהשם ייתן לך את החוכמה והבינה להבין את ספר הזהר הקדוש.
זה היה במבטא אמריקאי ובקול מתרגש אני זוכר את זה עד היום
וחושב שהחיים הם ספר מלא סיפורים, וכאשר, אני מבין את הזהר שיש בכל ובקול הסיפורים האלו יש שמחה ויש התרת ספקות.
נניח לראות את הזהר מסביב למדף החדש שהתקנתי, עם כל ההתלבטויות, איך לבנות ועם כל הקולות, אם נכון בכלל לבנות אותו. לראות את הזהר מעבר למעשים ולדברים ולקהילה שבכל זאת חוגגת כיפורים
לראות בכל מעשה את מה שזוהר בו ומאיר
ומעיר
וצעיר ונפלא
נראה לי שלראות את הקולות זה לחפש ולמצוא מה זוהר בכל אדם, סיטואציה, שמיעה, ודברים שלרגע הולכים ישר אל ונהפכים ל לשמוע את האל. לשמוע את האלוהים הפנימי מעיר ומדבר בתוכי בתוך כולנו, לשמוע את האני האמיתי הטוב והמיטיב בתוכנו
אז בוקר טוב. בוקר של שמיעה וראית הקולות והתרת הספקות
ושנראה אור וכרגיל שנאהב את זה את עצמנו את המבוכות הפיתולים הקשתות ואת האור שנכנס דרך הסדרים והסדקים ונהיה למשהו זוהר מואר ונהדר
בוקר אור