זה לא שאין לנו מה לעשות עם זה, יש מלא ועושים.. נמצאים, אבל אצלי משהו בתוך האני, במרחב הזה, שהוא שלי, מרגיש מאוים כאילו רוצה להתכנס בשמיכה לבד.

כאילו רוצה להיות אחד לחזור לאיזה אני מוכר שלא מאוים.

אני זוכר פעם ב כשהייתי מגיע עם אימא שלי לעיר והינו עוברים מעבר חציה והיא הייתה מחזיקה לי את היד כל כך חזק, כאילו אני זה שצריכים לשמור עליו, אבל בעצם השמירה שלה עלי, אני זה ששומר עליה, מין 'חיים שלי אתה'., ויש בזה משהו מלחיץ:, באהבה שאוהבים אותך. מכינים לך נס רפה, מחייכים מכל מה שאתה אומר. כאילו אתה צריך להמשיך לייצר חיוכים לייצר ריגושים לייצר את רגש האהבה, שעוזר לאחר לחצות את מעבר החצייה הזה, את הפסים השחורים לבנים בין קצוות של חיים.

יש משהו מענג ונהדר באהבה בחברות בעבודה יחד, אפילו פרויקטים משותפים, אבל לעיתים נובט אצלי החשש הזה, החשש הלא מוחשי שאני חייב., שעצם קיומי והיד המוחזקת בכוח, או באהבה היא יד שכאילו נתתי מעצמי לאחר.

ויש גם את המרחב הזה המרחב האישי המוכר בו יש סדר ברהיטי הנפש הפנימיים: אני יודע אפה מונח השיעמום, היכן אני בחשכה בדירה ניתקל ברגליים יחפות בפחד או בזעם

ופתאום כשמשתפים פעולה או משתפים אהבה, החדר מתמלא במלא רהיטים חדשים ובהתחלה הם נהדרים, אבל אחרי זה צריך לסדר ולנקות אותם ולשים במקום את העונג, את ההתרגשות, את הצחוק . לשים על מדפים, או על שטיח, את מעלת ההתרגשות ואת העונג שמשכיח הכול. ולהתחיל להשקיע ברגשות החדשים, לנקות מהם אבק, להסתכל עליהם, להיות מין רקדן שרוקד עם עוד מישהו.

גם בריקודים חלק מהקטעים הטובים שלי זה שאני עוצם עיניים ומתמסר למוזיקה ..לבד. ואז פותח ורואה עוד, שרוקדים רוקדת ליידי ומתכתב או רוקד גם איתה. בעצימת העיניים והריקוד יש איזה יחד שלי עם עצמי מאד חזק.

בפקיחה ובריקוד המשותף יש כייף, אבל זה כבר כיף עם אחר. החיוך המרגש התנועה והמבט המשותף עלול לעלות לך בניתוק, בהסבת מבט, אז אולי עדיף להמשיך פנימה במבט עצום לרקוד רק את עצמך, אתה כבר מכיר את הקצב אפילו את השמחה והעצב.

לוודי אלן יש קלישאה שהוא אומר: שהוא לא רוצה להתקבל למועדון משמקבל אנשים כמוהו.

כאילו האני , הבודד, המוכר וגם הנהדר, לא מאמין שמישהו שווה, באמת ירצה. ירצה להיות איתו ואם ירצה… לא ירצה ממנו כלום.

כאילו האימא שמעבירה אותנו את החצייה והכביש, צריכה גם היא אותנו, שנעביר אותה, שנישאר בחיים, שנצליח בנימוס ובלימודים, אחרת תצטער, אחרת תיגמר, או ליבה ישבר.

יש משהו כבד באהבה שאנשים שמים אחד על השני, יש משהו מענג ומחייה באהבה, שאנשים שמים אחד ליד השני מתמסרים לרגע לענן וורוד, של תשוקה או גילוי או סקרנות.

רוצים לגעת בקצוות הרכש והרגש, להראות אחד לשני פצע מפעם, שבאור של האוהב יתרפא, כשנספר על אימא , והיד המחזיקה חזק,… פתאום ארבעים שנה אחרי, לא נהיה לבד כמו שהרגשנו שם.

יש משהו מענג מאיר משוחרר באהבה וכמו קיץ וחורף גשם ויובש

אהבה וייאוש ,. האהבה משחקת עם חומרים של החיים.

לעיתים צריך להוסיף עצים לתנור, לעיתים זה לא ממש ברור

ויש רצון להתכרבל באיזה כירבול אמתי ,שיגיע פנימה שיגע בנשמה, ומי יודע לעשות את זה הכי טוב כנראה אתה .

שנים שהייתי מגיע לכותל והייתי מתפלל להיות אוהב ואהוב

ועכשיו אולי אוסיף:, להיות אוהב ואהוב ולשמוח ולבטוח בזה.,

ולהיות שלם ומלא גם לבד, גם כשאחד ועוד אחד נפגשים. ויש איזה אין סוף…

גם כשנכנסים למנהרה ועומדים מול הכותל, בסוג של הבנה, שבסופו של דבר תגיע לאיזה קיר בחיים שיגיד לך:, תכניס את המבט פנימה

תצטרף למועדון הזה, שמקבל ואוהב אנשים כמוך

תיכנס לוועדת הקבלה ותקבל את עצמך

באהבה.

ואנחנו היום שנת אלפיים עשרים, נוגעים בקצוות האור האלו, בלהיות אהוב ואוהב כל פעם שאנחנו מצליחים לרגע לאהוב לתת את עצמנו לעצמנו. אנחנו מחיים את הדיברות הראשונות שהיו רק הפסים הלבנים במעבר החצייה, מהחצי אל השלם, מבדידות אל ההתקרבות, מעצמי אל עצמי, אל האני הכי אמתי ואוהב שיכול לאהוב אותנו, את עצמנו ואת קדושתנו ואת האהבה העצמית שלנו.

בוקר טוב

יוצא לירושלים .. לדבר קצת עם השמיים ועם אנשים ולדעת ולגעת, בדיברות של אור ובמלאכים וברסיסי אהבה, שמגיע לכולנו שתהיה לנו כי אולי אהבה זה 'לא קטע', אולי זה לא מקטע על רצף החיים, אולי היא הפס של קרן האור בתוך השחור, שפשוט נמצאת שם כל הזמן, שאפקח את העיניים שארקוד בשתיים שאהיה אחד מאוחד ולא בשמיכה לבד