שמחת תורה

זה היה הספר שהכי אהבתי , גיל חמש או ארבע או שש. אני עדיין לא יודע לקרוא.. חוזר הביתה בארבע מהבית ילדים. אבא רק מתעורר שותה קפה שחור על פינג'אן וורוד של פעם במטבחון בקיבוץ.
אני מחכה במין עיני ילד רעבות, שיתפנה, יגמור ביסקוויט עם ריבה, ייאנח ולא ייקח עיתון.
לא זוכר לגמרי את הריטואל, אבל אני יוצא למרפסת מחפש את הספר העבה , אולי בכוננית, אולי למעלה מאחורי האלבומים.
מטפס ומביא לאבא את הספר.
זה היה תנ"ך באנגלית. בכריכה היו מצוירים גיבורים. ושיירות של בני אדם.. והדפים היו עבים.
אבא ואימא גם הדביקו אותו עם נייר דבק שיישאר כמו שהוא.
אני ניגש אל אבא בחשש מחויך ומגיש לו את הספר ומתחנן לעוד סיפור
ואז קורא הפלא, אבא שלי מתיישב, אני לידו והוא פותח את הספר ומספר: גדעון היה בכלל רועה וקטן ולא רצה להיות מנהיג, ועשה לאלוהים מלא בדיקות עם הטל ועם גיזת הצמר, אבל צעק ' מי לאדוני אלי י. .. ואז אבא מתאר, הוא לקח תופים ולפידים ועשה מבחן עם המים, מדגים אבא.
ושמשון הגיבור כשאבא מספר עליו ניצת לו זיק שובבי בעיניים, על אחד שיכול לנצח את כולם.
ופעם אחת, אבא מתאר לי את ההוא שהוזמן למלך, את אהוד בן גרא ואבא מדגים עפ יד ארוכה.. איך הוא תקע את הפגיון עמוק עמוק שאף אחד לא ירגיש .. ויצא מין שומן כזה..
ושוב אני בן חמש, עיניים חולמניות , ערניות, אוהב מאוד כלבים וטיולים וחבילות מדודים בארצות הברית,
אבל כשאבא על כורסת שומרת הזורע עם כריות ירוקות וגופיה לבנה מספר לי תנ"ך. אני לרגע נח.
נח ומרגיש נוח עם אבא עם החיים עם הגיבורים שהם טובים אמיתיים.
זה היה תנ"ך באנגלית ואבא בעצם קרא ותירגם לי, כמו שהוא ידע וזכר מהתקופה הדתית שלו
בניו יורק ואני אני אהבתי את הגיבורים והסיפורים והאתגרים והכרתי את כולם :
את דוד הרועה והמוזיקאי שהעיז מול גולית והיה אדמוני ויפה מראה.
את משה שנזרק לתיבה ואחותו כמו אחותי שמרה עליו
ואהרון אחיו, למרות שהוא היה מגמגם , אהרון אחיו הגדול בא לעזור לו ודיבר בשבילו.
אהבתי את אלישע עם המרכבה.
ושמואל עם המעיל הקטן איש גדול שמסתובב עם המעיל שנתנה לו אימו .
ואת מרים הנביאה עם התוף והנשים מנגנת
ואהבתי את שאול העצוב שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה
ואהבתי את בני ישראל הבורחים ממצרים אוספים מן במדבר
ואת יהושוע עם השופרות ושהוא לא זז ממשה ואפילו החזיק לו את הידיים במלחמה..
ואפילו את המרתקת הזו, מהחומה של יריחו עם החוטים שהיא תולה, זו רחבת הלב שהתנ"ך היה מספיק רחב לב והבנה להכניס אל בין דפיו, רחב.

ואחרי זה אהבתי, גם מאבא, את רבי עקיבא ואת בר כוכבא שהיה גיבור אצלנו בבית.
ואבא גם היה לוקח אותי לטיולים: "כאן הגלבוע של שאול ובניו" היה אומר.
"הנה עיר דוד". פעם אני ואבא חפרנו עתיקות, זה לא היה כל כך חוקי ונתפסנו על ידי איש בשם יגאל ואל (ז"ל). מסתבר שהוא היה הרפא הראשי של עיר דוד. והוא כל כך התלהב מילד כמוני שמתעניין בעתיקות שהוזמנו (לאחר שאישרו את העתיקות שלנו) אחר כבוד, ובחברות לבקר בעיר של דוד המלך, שהייתה בחפירות ובערמות עפר ענקיות. ושם תוך כדי סיור בחפירות מצאנו חרפושית.
ואהבתי את שלמה, שלדעתי ולדעת החיוך של אבא, בארבע וחצי אחרי הצהרים כשרק התעורר, היה גאון בחידה שלו ובמשפט שעשה. וגם דיבר עם כל הצמחים והחיות הסביר.. אבא.
ואהבתי את סיפורי התנ"ך והזמן הזה עם אבא, שעשה 'והגדתה לבנך ' ותרגם לי את התנ"ך לסיפורים.
הגעתי אחר כך לכיתות יסוד מכיר כבר את כל הגיבורים והסיפורים.
ותמיד
תמיד, מאחורי המוח, שגערו בי והצמידו לי ריטלינים בנפיצות ואמירות על חוסר ריכוז וקשב..זכרתי שכשאני מספר סיפורי תנ"ך אני זוכר ומתרכז בלי שום בעיה זה פשוט מעניין באמת, זה אמיתי. אני אוהב את זה. גם היום מעט תנ"ך מעט תורה ואני מרגיש שמעיין נפתח בי.
רגעי הנחת האלו, של התנ"ך, אבא בגופיה לבנה, אני עם עיניים חולמות בורקו8ת, כמו שראיתי באיזו תמונה
ואנחנו יושבים
יחד
מקשיבים
מפרשים קוראים תנ"ך
חיים תורה של קהילה קיבוצית של השומר הצעיר
בחדר בין ההקמה להשכבה
בין סימני השאלה באופק המדרכות לבין סימני ולבבי הקריאה בתנ"ך שאבא מספר לי
אוהב את התנ"ך.

חג שמחת תורה שמח, תמיד לא ידעתי מה לעשות בחג הזה, לרוב לא הייתי ליד בית כנסת וכשבאתי הרגשתי… מוזר. אבל את התנ"ך והתורה וכל המורים הנפלאים שהיו לי במבואות עירון ובברקאי ולימדו אותי הדריכו או7תי בשבילי הספר ובשבילי ישראל עם תנ"ך אני מוקיר.

תודה והגדתה אותם לבניך
מגיד לכם שהתורה והתנ"ך שווים
לכל נפש לכל לב
ויש בהם כל כך הרבה לב.