בגדול איוב, השאלה לגביו היא למה לא התאבד, ואני, אני לרוב שונא שיעורי בית, איך שיש לי משהוא בבית, שהוא כמו שיעור, כלומר: בלי הפסקה ושאני חייב בו למישהו ,.. אני שונא את זה. עד היום להכין הצעות, לענות על בקשות,.. מין משהו שנכנס, כמו השיעור תנ"ך הזהב הזה, לבית ועד שאתה גומר אותו אני, לא נח.

בכל מקרה הייתי בטח בכיתה י'. 'מופרע' זה היה הכינוי לתלמידים כמוני, כלומר אחד שהוא לא מטומטם וחכם אבל מתנהג בטמטום, כמו יש בתוכו משהו, שמפריע לו. בכיתה י ופלוס, כבר לא היה נהוג לסמם אותי אצלנו בריטלין, עשו את זה עד כיתה ו' .

היה מין אחר צהריים של חורף בבית, שהוא בעגה הקיבוצית, החדר של ההורים. והיו לי כמה שעות עד שהאוטובוס ייקח אותי למוסד .. האוטובוס הצהוב הזה, שאם היו יכולים להקליט בו במכונת רגשות, את כל הרגשות שתלמידים עוברים בו, היה ניתן לבנות ממנו תחנת רוח, או לפחות גנראטור רגשי.. מין אוטובוס צהוב כזה, עם מעמדות ומלא פרידות של ילדים, שעולים עליו עם הצגה של חזה מתוח וכתפיים זקופות בשמיטותן .

בכל מקרה, עד שהייתי צריך ללכת לאוטובוס, היו לי 'שיעורי בית'.

ניגשתי לאיזה שולחן בחדר של ההורים והתחלתי לכתוב. מה אמרו רעיו של איוב, מה אמר אלוהים, מה סיפור המסגרת. עוד בכיתה במוסד כשעדה, שבאמת הייתה מורה מאירה, סיפרה על איוב התעורר בי הלב:, מין סיפור כזה…. על מישהו שכוחות גדולים ממנו התערבו בחייו וכל מה שהשאירו לו, זה את הבחירה מה להרגיש ולאיזו מסקנה להגיע, וכשאני אומר: התערבו בחייו. אני מתכוון שרמסו אותו ודפקו אותו ובעיקר הוציאו ממנו את יכולת הבחירה בחירות ובהיות חופשי חוץ מהרגשות.

התחיל ערב ואיך שהתחלתי לכתוב על השאלה שעדה שאלה אותנו, קפצה הפסקת חשמל, כזו של חורף שנות השמונים:, רעמים, גשם, קר, חורף, והפסקת חשמל ואני תקוע עם השאלה, מדוע לא ברך אלוהים

או השאלה שהייתה קופצת אצלי מידי פעם: למה לחיות מדוע איוב לא התאבד..

אין הרבה שיעורים של הבית שמחזירים אותך לבית. זה היה קצת זמן לפני חנוכה וההורים שלי כבר ניקו חנוכייה ושמו אותה מוכנה בבית ואני הייתי תקוע בחושך עם:, למה לא להתאבד, כלומר.. לא אני ,??? איוב, אבל זה דיבר אלי.

לקחתי את החנוכייה, שמתי בה מלא נרות, שמתי על עיתון 'על המשמר', או 'דבר', והתחלתי לכתוב. כותב בקדחתנות משהו בסגנון טרומפלדור;, שלא שווה לחיות כל חיים, או חיים של סתם ושלחיים יש סיבה ומטרה ואם לקחו לאיוב, היה לו אולי, זכות לקחת עצמו לחייו ומחייו.

החנוכייה טפטפה על ניר העיתון ואני כתבתי בקדחתנות, שיעוריי או שערים של הבית, בו אני חי, בו אני כותב, בגיל שש עשרה. מין קיבוצניק, דור שלישי, סוג של חסר כל: הורים נורמאלים, חדר משלי, חופש חברתי, חוץ מהחופש לכתוב ולבחור מה אני מרגיש. אמרתי כתבתי שהיה מותר לאיוב בנסיבות ובמה שקרא לו לרצות למות כי לא כל חיים שווים.

למחרת וכמה ימים אחרי זה חיכיתי לשיעור תנ"ך. בסיומו עדה אמרה שהיא רוצה להקריא לכולם תשובה אחת, על השאלה החופשית, איך היה צריך איוב לנהוג.

זו לא הייתה גאווה, שהיא הקריאה את שלי, זו הייתה תחושה של שערי בית שנפתחו לי, שנפתח לי השער של הבית שאני כותב בו ומסדר בו את מה שאני מאמין.

הבית עם החנוכיה המאירה, אך גם המטפטפת כמו החיים, שלאורה אני חונך ומרכיב את עצמי מחדש מול אירועי החיים, מול הרוחות, מול החשמל החנפני שכבה, ומול האהבה שיש לחיים.

אחר כך הרגשתי כמו איזו נקודה קטנה בלב שלי מתקדשת. כאילו איזו מורה ראתה ונתנה לי להראות את האור שבתוכי, ומה זה אור, זה היכולת האנדיבדואלית לקחת סיטואציה ומצב ושיעורים… ולהביא לו את הפרשנות שלך. את הפרשנות המיטיבה והטובה שלך, במקום לטבוע בים החושך ואי ההבנה, והרגשתי שעדה המורה, ראתה את הכד הקטן, עם השמן שבתוכי, כד שכתבתי אותו לאור החנוכייה .

לפני כמה ימים, נתתי סדנה והרצאה לאנשי חינוך, כאלו בכירים עם מלא ארגונים ופרויקטים. זה היה באחד מבתי הכנסת של התנועה הכיווצית / קיבוצית.

כלומר בחממה בעין שמר. בעלה של המורה שלי לתנ"ך, עדיין מנהל כמו אדמו"ר טוב את המקום. ולמרות שאני בנעורי לא הייתי מתלמידי החכמים בחקלאות, באתי להנחות שם סדנה..

דיברתי על חינוך וחניכה והאדמו"ר ישב בצד והקשיב.

\

האמת קצת פחדתי, שאומר משהו לא קיבוצי, שאראה יותר מידי יהודי או דתי, ש.. מי שהיה פעם איש חינוך שלי, לא יאהב את החנוכייה שהפכתי להיות בחיים. אבל הוא אהב מאד אהב.

ואז בלי לשים לב, כשדיברתי על "מהות המעשה החינוכי " הזכרתי את הרגע הזה, שאשתו עדה, נתנה לי. את הרגע של ילד שיושב בחושך לאור חנוכייה מטפטפת וכותב שיעור ושערי בית, על איוב ועל עצמו ואז בכיתה, מורה טובה כמו עץ אלה ואורן, מעלה אותו למעלה… מהמרתפים… ואומרת: תראה תראה את התשובה שלך,. שים אותה באור.

וזו7 המהות של חנוכה, חג החניכה והחינוך והאור:, להעלות מהמרתף את מה שחשוך, את מה שכאילו כאוב והוא סוג של עזוב ואולי מדבר על איוב,

ולהכניס בו אור ולעשותו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו את הבחירה החופשית איך להרגיש , איך להנגיש את המציאות, איך לשנות את העולם ואפילו להתחבק או להתווכח עם אלוהים

כדי שיסכים

למצוינות של כתיבה

לסוציאליזם של חברים

ולאחוות עמים,

עמי האור בני הדרור

בני החופש להרגיש ענני ברכה

נרות חנוכה

אור הגשמה ואהבה

תודה לכם חג שמח.