יש את הקטע הזה שאוהבים אותנו וכאילו, זה לא שאין לנו מה לעשות עם זה, יש מלא ועושים.. נמצאים, אבל אצלי משהו בתוך האני, במרחב הזה, שהוא שלי, מרגיש מאוים

יש איזה ניצחון לקום מוקדם בבוקר, כאילו הגעת להתחלה ולאור לפני כולם, לפני שגם אתה התחלת עם; צריך וכדי והלקאה ועצמית. יש איזה, ניצחון לקום מוקדם לפני חמש לפני שש

גשם הוא זמן עזיבה. מין זמן כזה, שאם אתה יוצא החוצה, ואני יצאתי החוצה, אתה עוזב ומתחיל מחדש. פעם בגיל עשרים וארבע הייתה לי חברה, שלקראת סוף היחסים, התנדנדה ביני

אחד מחגי חנוכה, שהדרכתי בקור של ירושלים טיולי חנוכייות הייתה לי בקבוצה אישה מיוחדת. מאלו שבגיל מבוגר, שומרת שערות ארוכות ליד המצח, כמו מנצחת את הגיל, את המעמד, את הצורך

זה היה מין שיעורי בית כאלו, בתנ"ך על איוב, או מה שקוראים ספר איוב. המורה שאלה; למה איוב עשה מה שעשה, והאם היה יכול לעשות משהוא אחר? והוסיפה בחיוך חם

תה הרחמים: תה הרחמים: לפני בערך שנתיים הצטרפתי לפסטיבל נשי. הבאתי עגלה עם מזרונים, הקמתי פינת קפה. זה היה מעל ים המלח במקום עם מצוקים ומדרגות.. זה היה מוזר, אני

הדיסקו בקיבוץ. וכל יום שישי אחרי ולפני הייתי מבטיח לעצמי שהיום אני אתחיל איתה, או בשבוע הבא. מעיין ציפייה כזו, שיגיע יום שישי ויהיה דיסקו במוסד והפעם, כשתידלק המוזיקה והקצב